אני מכיר אנשים שמתו ממנת יתר. אני מכיר גם כאלו שחושבים שהם דולפינים, ישויות עליונות, או סתם מדברים לא לעניין; אנשים שנגמרו ואיבדו צלם אנוש, חטאו ביוהרה, הפכו לצל של עצמם והקריבו את עתידה של משפחתם. והכל בגלל סמים נשאפים, נבלעים, מוזרקים ומוסנפים; בסיגריה, כדור, קפסולה, פטריות, טיפות, בולים, קרטונים ואבקות מתמוססות; ועדיין, למרות כל אלו, הקמפיין החדש של הרשות למלחמה בסמים מחליא אותי.
במודעות הענק בעיתונים, תשדירים רדיופוניים ואפילו סרט קצר - קיצוני מאין כמותו - נראית, נשמעת ומוקרנת דמותו של צעיר, בהומאז' לסרטים שמשאירים אחריהם מחבלים מתאבדים התפאורה, הצילום הרועד, הטון החד-גוני, דרישת השלום לאבא ואמא, תחושת השליחות וכמובן - איך לא - שימוש במלה הדו-משמעית "להתפוצץ". המסקנה היא, איך לא: מי שלוקח סמים, מתאבד אבל לא סתם: כמו אותם צעירים פלסטינים מיואשים ומוסתים, שמחליטים כי אין טעם לחייהם הגשמיים ועדיפה להן חברתן של 72 בתולות, כך גם נוהג כל מי שבוחר לקחת אקסטזי הוא מוסת על ידי הבטחות שווא לחיים טובים יותר, שיוציאו אותו מהייאוש הקיומי והבנאליה של חייו, רק כדי למות ולגלות שמאחורי הבטחות השווא הללו לא עומד כלום. ההשוואות למחבל מתאבד לא רק רומזת שבנטילת הסם אותו צעיר למעשה מחסל לא רק את עצמו, אלא גם את כל הסביבה הקרובה אליו, כמו גם היותו קמפיין המשך ל"מחבל הכבישים" של שאול מופז ומשרד התחבורה, עם השימוש המעושה והכפוי במלה "מחבל" רק לשם הקצנה. מופרך? לא ממש. מעורר אנטגוניזם? באבו-אבוע.
אותו אנטגוניזם הוא בדיוק הבעיה של אנשי הרשות למלחמה בסמים (ושל מערכת החינוך): חוסר היכולת שלהם להבין את הציבור שעומד מולם - לעתים נראה כי קהל היעד של הרשות הוא בכלל ההורים, שאותם הם מנסים להכניס לפאניקה (והרי אין דבר קל יותר מלשכנע את המשוכנעים) - והניכור שיוצרות האמירות החלולות שלהם, על ידי מערכת לא מבוקרת של הפחדות סדרתיות. ובעיקר תגובת נגד שמתומצתת כ"אם זה מה שהאנשים האלה מייצגים, אני רוצה לעשות הכל, אבל הכל, הפוך מהם. ואיפה ה-MD שלי לכל הרוחות".
סם פיצוציה
ברשות אין גוונים אפורים, אלא ראיה חד-ממדית וחד-גונית של המציאות החברתית, בכל הנוגע לשימוש בסמים. אין סם קל וסם קשה, משום שכל הסמים קשים. כל ג'וינט סופו להיגמר כמזרק; כל שאכטה תהרוס לכם את החיים, תעלה לכם בתעודת הבגרות-צבא-קריירה-פנסיה, תגרור אתכם לרחוב ותהפוך אתכם לנרקומנים. הרטוריקה השחוקה הזו, שנכשלת פעם אחר פעם היקף השימוש בסמים רק עולה מדי שנה אמורה היתה כבר מזמן להשתנות; במקום לנקוט בטקטיקת ההפחדה הקבועה שמתעצמת מדי תשדיר, נדמה שמישהו בראשות אמור היה להבין שאולי כדאי לשנות קצת את הטון. להסביר, ללמד ולחנך, במקום להבהיל ללא פרופורציה.
על פי אותה רטוריקה של שחור ולבן, אם עישנתי ג'וינט ולא הפכתי לנרקומן שסיפרו לי שאהיה, הרי שגם אם אזריק לעצמי עכשיו הירואין מזוקק לווריד הכל יהיה בסדר. כמו משטרת ישראל שהיתה מפוצצת מסיבות טראנס רק כדי לתת ל-1,000 דלוקים לנהוג הביתה ממדבר יהודה העיקר שהמסיבה פוצצה כך גם הרשות אטומה לגורמים שמסביב ולדרך שצריך להתנהל ביניהם. התוצאה היא שבמקום שאנשים ידעו שסמים מרחיבי תודעה כמו מריחואנה, ל.ס.ד ופטריות אינם מומלצים למי שיש לו בעיות פסיכיאטריות ועם אמפטמינים אקסטזי, ספידים וכו' חייבים לשתות הרבה מים כדי לא להתייבש, אנשים גומרים מרוחים על המדרכה אחרי שנקרעו מהחרא המכונה סמי פיצוציות. זה הרי חוקי, לא?
הקמפיין האחרון שלה מוכיח סופית שהרשות למלחמה בסמים חייבת לעבור מהפכה. היושבים בראשה ועל קופת המזומנים העצומה שלה צריכים להיות אנשים שיודעים מול מה הם עומדים ולא כל אותם פונקציונרים מקובעים שעברו שטיפות מוח אי שם בימי קדם. בטח לא האנשים שבטעות טבעו את הסלוגן "סמים מסוכנים לחופש שלך!". אם הסמים הם נגע נתון, אולי במקום להילחם בהם כמו במחבלים מתאבדים, משמע האויבים האולטימטיביים שמייצגים את הרוע טהור, כדאי להבין שאנשים כאן זקוקים לעזרה והכוונה.