פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "קפקא על החוף" מאת הרוקי מורקמי

      קפקא בורח מביתו ומאביו, במטרה למצוא את אחותו ואמו שעזבו את הבית כשהיה בן 4. נאקאטה, זקן פגוע מוח, נהדף אל המסע הראשון בחייו. "קפקא על החוף" מאת הרוקי מורקמי

      לא רק כסף מזומן אני לוקח בגנבה מחדר העבודה של אבי כשאני עוזב את הבית. אני לוקח גם מצת זהב קטן וישן (שעיצובו ומשקלו מצאו חן בעיני), סכין מתקפל בעל להב קצר וחד - סכין בורסקאים להסרת עור צבי, כבד מאוד על כף היד, שאורך הלהב שלו שנים-עשר סנטימטרים. כנראה מזכרת מטיול לחוץ-לארץ - ואני מחליט לקחת גם את פנס הכיס החזק ממגירת השולחן. משקפי שמש נחוצים להסתרת הגיל. משקפי ר?בו? כחולים כהים.

      אני שוקל לקחת גם את שעון רו?ל?קס סי-או?יסט?ר שאבי אוהב, אבל לאחר התלבטות אני מוותר עליו. הוא שעון יפה מאוד, אבל שעון יקר רק ימשוך אלי תשומת לב. ומבחינה מעשית, שעון הפלסטיק שלי מתוצרת קאסיו?, שיש בו גם שעון עצר ושעון מעורר, יספיק לי בהחלט. הוא ודאי יהיה נוח הרבה יותר לשימוש. אני מחזיר את הרולקס למגירת השולחן.

      עוד אני לוקח תצלום שלי ושל אחותי כשהיינו קטנים. גם התצלום הזה טמון עמוק במגירה. אני ואחותי על חוף ים כלשהו, שנינו צוחקים בהנאה. אחותי מסתכלת הצידה ומחצית פניה מוצללת, ולכן חיוכה נראה קטוע. כמו תמונת מסכה יוונית שראיתי פעם בספר לימוד, הפנים האלה טומנות בחובן שתי משמעויות. אור וצל. תקווה וייאוש. צחוק ועצב. אמון ובדידות. ואילו אני, בלי להתבייש, מישיר מבט למצלמה. חוץ משנינו לא נראה עוד איש על החוף. אחותי ואני לבושים בגדי ים. אחותי לובשת בגד ים שלם אדום בדוגמה פרחונית ואני לובש בגד ים כחול חסר צורה. אני מחזיק משהו בידי - כנראה מקל פלסטיק. גלים שהפכו לקצף לבן מלחכים את רגלינו.

      מי צילם את התצלום הזה, מתי ואיפה? למה אני נראה מאושר כל כך? למה אני מסוגל בכלל להיראות מאושר כל כך? ולמה השאיר אבי רק את התצלום היחיד הזה ברשותו? הכול חידה. אני בן שלוש בערך, אחותי בת תשע. האם היינו קרובים כל כך באמת, אחותי ואני? אינני זוכר שהלכתי עם משפחתי לים. אינני זוכר שהלכנו לשום מקום. אבל כך או כך, אני לא רוצה להסתלק ולהשאיר את התצלום הזה ברשותו של אבי. אני מכניס את התצלום הישן לתוך הארנק. אין אף תמונה של אמא שלי. נראה שאבי השליך את כל התצלומים שאמי הופיעה בהם.

      אחרי רגע של מחשבה אני מחליט לקחת את הטלפון הסלולרי. כשיגלה אבי שנעלם, אולי יתקשר לחברת הטלפונים ויבטל את החוזה. ואז לא תהיה בו שום תועלת. אבל אני מכניס אותו לתרמיל. אני מכניס גם את המטען. ממילא משקלו מועט. כשיפסיק לפעול אוכל להיפטר ממנו.


      אני מחליט להכניס לתרמיל רק את הנחוץ בהחלט. הכי קשה לבחור בגדים. לכמה זוגות לבנים אזדקק? לכמה סוודרים? ומה בדבר חולצות, מכנסיים, כפפות, צעיף, מכנסיים קצרים, מעיל? כשמתחילים אין לזה סוף. אבל דבר אחד ברור. אינני רוצה להסתובב סחור-סחור ללא מטרה בעיר זרה כשתרמיל גדול על גבי, ולהיראות כמו נער שברח מהבית. הרי אמשוך מיד את תשומת לבו של מישהו. המשטרה תיקח אותי, ולפני שאדע מה קרה א?ש?לח בחזרה הביתה. או שאמצא את עצמי בחברת כנופיית הפרחחים המקומית.

      די יהיה אם לא אסע למקום קר, אני מחליט. קלי קלות. אני נוסע למקום חמים. ואז אני לא צריך מעיל. לא צריך כפפות. בכלל, אם לא צריך לחשוב על הקור, כמות הבגדים הנחוצים קט?נה כדי מחצית. אני בוחר בגדים דקים שלא תופסים הרבה מקום, קלים לכביסה ומתייבשים מהר, אני מקפל אותם קטן ודוחס אותם לתרמיל.

      מלבד הבגדים אני לוקח גם שק שינה תלת-עונתי קל מתקפל, מערכת פשוטה של כלי רחצה, פונצ'ו נגד גשם, מחברת ועט, ווקמן מיני דיסק של סוני עם אפשרות הקלטה, עשרה דיסקים (אני מוכרח מוזיקה), בטריות נטענות, וזה הכול פחות או יותר. אין לי צורך בציוד מחנאות. הוא כבד מדי ותופס מקום רב מדי. או?כל אקנה בסופרמרקט. אני מעביר זמן רב בקיצור רשימת המטלטלים שלי. מוסיף כל מיני דברים ומוחק אותם. ושוב מוסיף הרבה דברים ושוב מוחק אותם.

      חשבתי שיום הולדתי החמישה-עשר הוא העיתוי המתאים ביותר לעזוב את הבית. לפני כן יהיה מוקדם מדי, אחר כך כבר יהיה מאוחר.

      בשנתיים שעברו מאז שהתחלתי ללמוד בחטיבת הביניים הכנתי את גופי ליום הזה. מהשנים הראשונות של בית הספר היסודי התחלתי ללכת לשיעורי ג'ודו, והלכתי אליהם מדי פעם גם בעת לימודי בחטיבת הביניים. אבל לשיעורי ההתעמלות בבית הספר לא נכנסתי. אם היה לי זמן הייתי רץ מסביב למגרש או שוחה, וגם נרשמתי למכון כושר שכונתי, ששם עבדתי על מכשירים כדי לפתח את השרירים. מדריכי הכושר הצעירים לימדו אותי (בחינם) סוגים שונים של מתיחות ואת דרך העבודה הנכונה על המכשירים. איך ניתן לחזק את כל שרירי הגוף בצורה יעילה. באילו שרירים אפשר להשתמש בחיי היומיום ואילו שרירים ניתן לפתח רק בעזרת מכשיר. הם לימדו אותי את הדרך הנכונה לעשות שכיבות סמיכה. למזלי אני גבוה, ובזכות התעמלות יומיומית נעשו כתפי רחבות ושרירי החזה שלי מפותחים. למי שאינו מכיר אותי אני נראה בן שבע-עשרה לפחות. אם בגיל חמש-עשרה הייתי נראה בן חמש-עשרה, אני בטוח שבכל מקום שהייתי נוסע אליו הייתי נתקל בצרות רבות.

      חוץ מההנחיות שקיבלתי מהמדריכים בחדר הכושר, חוץ מכמה מילים פשוטות שהחלפתי עם המנקה שהגיעה לביתנו שלוש פעמים בשבוע וחוץ משיחות בלתי נמנעות בהחלט בבית הספר, לא דיברתי כמעט עם איש. כבר זמן רב שאני נמנע מלראות את אבי. אמנם אנחנו מתגוררים באותו בית אבל לוח הזמנים שלנו שונה לחלוטין, ואבי מעביר את מרבית שעות היום בסטודיו שלו מחוץ לבית. ואין צורך לומר שמאז ומתמיד נזהרתי שלא להיתקל באבי.

      חטיבת הביניים שאני לומד בה היא בית ספר פרטי לילדים ממשפחות טובות, ובמילים אחרות, אסופה של בני עשירים. מלבד מקרים של כישלון מוחלט ניתן לעלות לבית הספר התיכון ללא התחשבות בציונים. לכולם יש שיניים ישרות, מדי בית ספר מצוחצחים ונושאי שיחה משעממים. מיותר לומר שאיש בכיתה אינו מחבב אותי. בניתי סביבי חומה גבוהה. אינני נותן לאיש להיכנס ואינני יוצא החוצה. אף אחד לא אוהב אנשים כאלה. הם שומרים ממני מרחק ונזהרים ממני. אולי הם חושבים שאני טיפוס בלתי נעים ואולי אף פוחדים ממני לפעמים. אני עצמי אסיר תודה על שמניחים לי לנפשי. יש דברים רבים מאוד שעלי לעשות לבדי. בהפסקה הייתי הולך לספרייה ובולע ספרים בשקיקה.

      גם בשיעורים הקשבתי בתשומת לב. הנער הקרוי עורב המליץ בחום שאעשה כן.

      נכון, קשה להאמין שהידע והיכולות שמקנים לך בבית הספר יועילו לך הרבה בחיים האמיתיים. גם המורים הם לא בדיוק בני אדם למופת. אני מבין את זה בהחלט. אבל תראה, אתה בורח מהבית. מעכשיו לא תהיה לך עוד הזדמנות ללכת לבית הספר, כך שכדאי שתשכח מה אתה שונא או אוהב ממה שמלמדים בכיתה ותספוג לתוך הראש כל מה שרק אפשר. אתה צריך להפוך לנייר סופג. אחר כך תחליט מה מזה אתה שומר לך וממה אתה נפטר.


      שמעתי לעצה הזאת. (ובכלל, נהגתי לשמוע לכל העצות שנתן לי הנער הקרוי עורב). הפעלתי את כל יכולת הריכוז שלי, הפכתי את מוחי לספוג והקשבתי לכל מילה שנאמרה בכיתה. הבנתי את הדברים וזכרתי אותם. ובזכות זה, אף שלא למדתי כלל מחוץ לבית הספר, היו ציוני במבחנים הגבוהים בכיתה.

      שרירי התחזקו כפלדה ונעשיתי שתקן יותר ויותר. השתדלתי להסתיר את רגשותי ואימנתי את עצמי כך שמורי וחברי לכיתה לא יוכלו לדעת מה אני חושב. בסופו של דבר יהיה עלי להיכנס לעולם המבוגרים הפרוע ולחיות לבדי. יהיה עלי להיות קשוח מכולם.

      כשאני מביט בעצמי במראה אני רואה שעיני קיבלו ניצוץ קריר כשל עיני לטאה והבעת פני נהייתה קשה ושטחית. לא צחקתי זמן רב משאני מסוגל לזכור. אפילו לא חייכתי. לא אל אחרים ולא אל עצמי.

      אבל לא תמיד שמרתי על בדידות שקטה כזאת. קרה שהחומה הגבוהה שבניתי סביבי פשוט קרסה. אמנם לא לעתים קרובות, אבל זה קרה לפעמים. הקיר נעלם לפתע בלי שהרגשתי בכך ועמדתי עירום בפני העולם. הייתי מבולבל כשזה קרה. הייתי מבולבל נורא. ונוסף על כך הייתה הנבואה. הנבואה הייתה קיימת תמיד, כמו מים אפלים.

      הנבואה קיימת תמיד, כמו מים סודיים אפלים.
      המים האלה עומדים בדממה במקום כלשהו, בלתי ידוע. אבל פתאום, ברגע מסוים, הם עולים על גדותיהם בלא קול ושוטפים בקרירות כל תא ותא בגופך, אתה טובע בתוך שיטפון המים האכזריים האלה ומנסה לשאוף אוויר. אתה נצמד לפתח אוורור קרוב לתקרה ומבקש נואשות את האוויר הרענן שבחוץ. אבל האוויר שאתה שואף יבש והוא שורף את גרונך. מים ויובש, קור וחום, יסודות מנוגדים חוברים זה לזה, ובכוחות משותפים תוקפים אותך.

      יש כל כך הרבה מקום בעולם, אבל המקום שמוקצה לך, אף שדי במקום קטנטן, אינו נראה באופק. כשאתה מחפש את קולך אתה מוצא במקומו דממה עמוקה. אבל כשאתה מבקש את הדממה אתה שומע רק את קול הנבואה. ולפעמים הקול הזה לוחץ על כפתור סודי החבוי במקום כלשהו בראש שלך.

      הלב שלך דומה לנהר גדול שעלה על גדותיו אחרי גשם חזק. כל התמרורים שעל פני האדמה חבויים תחת הזרם, ואולי כבר נישאו לאיזה מקום חשוך. והגשם ממשיך וניתך על פני המים בחוזקה. כשאתה רואה מראות של שיטפונות כאלה בטלוויזיה אתה חושב - כן, זהו זה בדיוק, זהו הלב שלי.


      לפני שאני עוזב את הבית אני רוחץ פנים בסבון בכיור, קוצץ ציפורניים, מנקה את אוזני ומצחצח שיניים. אני משקיע זמן בניקיון הגוף. לפעמים חשוב יותר מכול להיות נקי. אני מביט במראה שמעל הכיור, מביט בפני בריכוז. הנה פני, אלה שירשתי מאבי ומאמי, אף שאת פניה של אמי אינני זוכר כלל. ככל שהצלחתי להמית הבעת רגשות בפני, ככל שרידדתי את הניצוץ שבעיני, ככל שפיתחתי את שרירי גופי, את פני לא יכולתי לשנות. ככל שהתאוויתי לכך, לא יכולתי להעלים את שתי הגבות הארוכות והעבות שירשתי ללא ספק מאבי או למחוק את הקמט העמוק שעבר ביניהן. אם הייתי מחליט לעשות זאת הייתי מסוגל להרוג את אבי. (אם לשפוט לפי כוחי הגופני כרגע, זה לא יהיה קשה.) אני מסוגל גם למחות את אמי מהזיכרון. אבל אינני יכול לגרש את הג?נים שלהם מתוכי. אם הייתי רוצה לסלק אותם היה עלי להגלות את עצמי מתוכי.

      ושם נמצאת הנבואה. היא טמונה עמוק בתוכי.
      היא טמונה עמוק בתוכך.
      אני מכבה את האור ויוצא מחדר האמבטיה.

      דממה כבדה שוררת בבית. היא לחישות אנשים שאינם קיימים, נשימת אנשים שאינם חיים. אני מביט סביב, נעצר, נושם עמוק. מחוג השעון מורה על השעה שלוש אחר הצהריים. שני המחוגים נראים אדישים. אבל הם לא חסרי פניות באמת: הם אינם לצדי. עוד מעט אני מותיר את המקום הזה בעבר. אני לוקח את התרמיל הקטן בידי ומעמיס אותו על כתפי. אף שכבר בחנתי את כובדו על כתפי כמה פעמים, עכשיו נדמה שהוא כבד הרבה יותר.

      אני מחליט ששיקו?קו? תהיה היעד שלי. אין סיבה לכך שבחרתי בשיקוקו דווקא. כשאני מסתכל במפה נדמה לי ששיקוקו הוא המקום שעלי לפנות אליו. ככל שאני מסתכל ובכל פעם שאני מסתכל המקום הזה מושך אותי יותר ויותר. דרומי הרבה יותר מטוקיו, מוסתר מן האי המרכזי על ידי הים, והאקלים שם חמים. לא ביקרתי שם מעולם, ואין לי שם לא מכר ולא קרוב. לכן, גם אם יחפש אותי מישהו (אף שהאפשרות שיצוץ מישהו כזה לא נראית לי סבירה), אין סיכוי שדווקא שיקוקו תעלה בדעתו.


      אני אוסף את הכרטיס שהזמנתי בקופה ועולה על אוטובוס לילי. זה אמצעי התחבורה הזול ביותר להגיע לט?ק?מ?צו?* . עשרת אלפים ין וקצת. אף אחד לא שם לב אלי. לא שואלים אותי לגילי, לא מביטים בפני. הכרטיסן בודק רק את הכרטיס.

      רק כשליש מהמושבים באוטובוס תפוסים. רוב הנוסעים נוסעים לבדם, כמוני, ובתוך האוטובוס שורר שקט בלתי טבעי כמעט. הדרך לט?ק?מ?צו? ארוכה למדי. על פי טבלת השעות תארך הנסיעה כעשר שעות, ונגיע מחר מוקדם בבוקר. אבל משך הזמן לא מפריע לי. זמן הוא מה שיש לי בשפע. כשהאוטובוס יוצא מתחנת האוטובוסים מעט אחרי שמונה בערב אני מטה את משענת המושב לאחור ונרדם. מרגע שאני שוקע במושב הכרתי מתרפה, כאילו נגמרה לי הסוללה.

      קצת לפני חצות מתחיל פתאום לרדת גשם זלעפות. אני מתעורר לפרקים ומביט מבעד לווילונות הזולים במראה הכביש המהיר בלילה. טיפות הגשם ניתכות בעוצמה על זגוגיות החלון ברעש גדול ומערפלות את אורות הפנסים העומדים לאורך הכביש המהיר. המרווחים בין הפנסים קבועים, והפנסים נמשכים עד אינסוף כמו קווי סימון על כדור הארץ. אור חדש קרב ובתוך רגע הוא הופך כבר לאור ישן, חולף ונותר מאחור. כשאני שם לב לזה השעון כבר מראה אחרי חצות. ואז, באופן מוכני, כאילו נדחף קדימה, מגיע יום הולדתי החמישה-עשר.

      "מזל טוב," אומר הנער הקרוי עורב.

      "תודה," אני אומר.
      אבל הנבואה עדיין מלווה אותי כמו צל. אני מוודא שהחומה שסביבי עדיין לא התמוטטה. אני מסיט את הווילון ונרדם.


      "קפקא על החוף" מאת הרוקי מורקמי. מיפנית: עינת קופר. הוצאת כתר