הלהיט של הקיור: באסה או קלאסה

שיהיה ברור - הקיור היא אחת מחמש הלהקות הטובות ביקום. אי פעם. מי ששמע את אלבום האולפן האחרון שלהם מ-2004, שנקרא גם הוא "הקיור", יודע שאין להקות שנשמעות כל כך טוב אחרי 25 שנות קריירה - טריות, רעננות, רעבות, מפתיעות ומחדשות. אז נכון שהקיור היא לא בדיוק להקה, אלא איש אחד - יש שיגידו דיקטטור - עם שיער מוזר ואיפור, שמקבץ סביבו חבורת שכירי חרב מוכשרת מאין כמותה וגורם לה להישמע כמו חטיבה מגובשת, אבל למה להתקטנן? בחוקים הבלתי כתובים של שוק המוזיקה בפרט והאמנות בכלל, שמשתנים מדי יום ביומו, הרלבנטיות של רוברט סמית' היא יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל - למעט אולי בוב דילן, ניל יאנג, פרינס, דייויד בואי (שני האחרונים עם הסתייגות מסוימת), אין תקדים למישור כה עקבי של מצוינות, עם מספר מועט כל כך של מורדות. נאמר זאת כך - לא לחינם נזדקקה העיירה סאות' פארק לסמית, על מנת שיילחם במפלצת ברברה סטרייסנד ויציל את העולם.

הטענה כי שנות ה-90 הן עשור שחור בקריירה של הקיור אותן ירצה סמית' לשכוח, היא לא יותר מטעות נגררת של מי שהעדיף ללכת אחרי עדר המקטרגים, במקום להאזין למוזיקה (לאחרונה קראתי טענות מופרכות דומות בהקשר של רמי פורטיס, אבל על כך בהזדמנות אחרת). "The 13th" הוא בוודאי לא "Kiss Me Kiss Me Kiss Me", אבל בהחלט לא הפלופ שעשו ממנו (מה גם שירידה לצורך עליה היא חלק בלתי נפרד מכל עשייה אמנותית - רק הבינוניים נמצאים תמיד בשיאם) ואילו "Wish", האלבום שפתח עבור הקיור את הניינטיז, הוא אחד האלבומים הכי פחות מוערכים בעשור ההוא - יצירת מופת מטלטלת ואינטנסיבית עם שניים מהשירים הכי טובים שסמית' כתב - "Apart" ו"Letter to Elise". "Wish" הוא המשך ישיר ומפותח מבחינה אבולוציונית ל"Disintegration". הוא אולי פחות מדכדך - בכל זאת "דיסאינטיגריישן" יצא באייטיז - אבל יש בו לא מעט רגעים של ייאוש; הסאונד בו סמיך יותר, על סף התמוטטות עצבים, כמו מולקולה שעומדת בכל רגע להתפרק.

ובתוך כל אלו נמצא, כמין בדיחה גרועה שנכנסה בטעות למיקס ונשכחה, השיר החלש ביותר שביצעו הקיור מעודם. לעומת אווירת כובד הראש ששורה על האלבום כולו, "Friday I'm in Love", גרסה קיורית-לייט ל"יום שישי את יודעת" של בנזין, מסיח את הדעת מהעיקר, כלומר מהמוזיקה. על פניו "פריידיי" שייך לצד הפופי יותר שהיה קיים בקיור. המסורת הזו, שהחלה - כמובן שלקיור היה תמיד צד פופי, הכוונה היא מבחינה גנטית - עם "In Between Days", המשיכה עם "Just Like Heaven" ו"Lovesong" והגיעה עד ל"פריידיי". אלא שבעוד שהאחרים היו שירים שלא רק שימחו את מנהלי חברות התקליטים שיכלו למכור סוף סוף גם סינגלים, אלא גם את מעריצי הלהקה, "Friday I'm In Love" נשמע כמו משכון קליל ונחות שנולד בציניות אך ורק עבור החליפות, שנבהלו מים הקדרות. הוא כל כך לא שייך, עד שנדמה שהוא לא יותר ממס שפתיים, שסמית' מצפה ממעריציו וסומך עליהם שידעו להתעלם ממנו. אם תרצו, זה ה-"שייני האפי פיפל" שלו.

עם הטקסט המביך של השיר - הקיור מהללים את יום שישי, למה מי מת? - עוד אפשר להתמודד, וגם בלחן יש ויצים פה ושם, אבל זה העיבוד המסורס, שכמו מתלבש על אותה נישה שיצרו לעצמם הקיור בעבר, נכפה על השיר ונוכח בעיקר בצליל הדומיננטי של הגיטרה האקוסטית. מבחינתי, הרגע הנוראי ביותר מגיע בסי-פארט, כשסמית' זועק "סאטרדיי, וון.....באט פריידיי נוור הזיטייט". ובכן, אצלנו בבאסה וקלאסה אין היסוסים. סמית' הוא מלך אמיתי, מיקירי בניו של המדור, אבל נקודות על "Friday" הוא כבר לא יקבל כאן.