אמבטיית קצב

קבלו את המהפך של משה קצב - לא עוד נאומי "אכלו לי שתו לי". ליאת ברגמן צפתה בכלבלב תקשורת רגוע ומיומן

ליאת ברגמן
04/07/2007

אני ציפיתי

אם יש מסקנה קונקלוסיבית אחת באמתחתי מהצפייה אמש בראיון של הנשיא לשעבר משה קצב במהדורת ערוץ 2, הרי היא טמונה בעובדה כי מדובר בראיון ראשון עמו לאחר עסקת הטיעון. המילה "לראשונה" נזרקה לחלל האוויר כל כך הרבה פעמים, עד שהמצלול הפונטי שלה החל לבלבל אותי והיא איבדה משמעות. הרבה "לראשונה", אך מעט מאוד דברים שלא שמענו בעבר. כך במנות קטנות, מדודות ונטולות כל כותרת חדשותית באשר היא (פרט לעצם קיום הראיון), הצליחו גדי ויונית להחזיק את חיילת החדשות הנאמנה שאני - שבוית מלחמה משך מעל שעה.

בכל חמישי

הטבות ואטרקציות ב-10 ₪ בלבד - רק באפליקציית וואלה!

בשיתוף Poalim Wonder

אם בארזים נפלה שלהבת

נראה שארז רותם תפס את גילה ומשה במקרה, כאילו החליף איתם מילה רגע לפני כניסתם למסעדה כלשהי, כשמשה כבר ממש מאחר ומחכים להם בפנים. אחרת, לא ניתן להסביר את קול האונות החלושה (הטעות במקור, ותרתי משמע) בה התנהל הראיון; את התחושה הקשה של חוסר המוכנות לקראתו - ואת חוסר הנכונות לשאול שאלות מעניינות, חשובות ונוקבות באמת.

בניגוד לקצב, שנדמה שמחבב מגע אינטימי, רותם כנראה לא אוהב לנגוע. לא אוהב להתקרב יותר מדי. לא אוהב לדחוף ולהידחף. הראיון השאיר תחושה של שאלות מוכתבות מראש: גם כשקצב הרים לו להנחתה (בטעות?), וטען ש-90% מהטענות כלפיו מוסמסו, העדיף רותם, במקום לשאול מה המעשר הנותר, להתרכז בשלום המשפחה, כאילו היה ידיד ותיק שמאמין ללא עוררין בחפותו. רגוע ונינוח, הוא נתן לקצב להתחמק מהעניינים עליהם הוא באמת היה צריך להשיב. אם א' מבית הנשיא, בהופעתה הטלוויזיונית האלמותית, החד-פעמית, שתזכר לדיראון ארץ - נכנסה לתוך הפרטים הכי קטנים, הזערוריים, המלוכלכים, קצב הפגין את הקוטב הקיצוני לה: דיבור כולל, מעורפל, סטטיסטי, לא רגשני או אישי, דיפלומטי - שלא מגיע לקרסוליה של המתלוננת, למרות שיש סיכוי שהוא מכיר אותם טוב למדי.

לא מעיר, שליו

רבות דובר בנאום ה"אכלו לי שתו לי" של קצב. אם אז נזעק מי שבקרוב יהיה עבריין מורשע ותקף את גדי סוקניק משל היה לוחם גרילה למען האמת, הצדק והיושר, הרי שכעת הבליח על המסך משה קצב רגוע, שליו, ד"ר ג'קיל למיסטר "הייד אנדר מיי דסק" של הנאום ההוא. ואי אפשר להימנע מההשוואה, אך בתור מי שתקף באותו יום בינואר את ערוץ 2 על כך שהעדיף ראיון עם מוחמד דחלאן על ראיון עימו, אירוני שהבמה שהוא בוחר היא דווקא אותו ערוץ 2 (את 10 הוא פשוט מחרים וערוץ 1 עוד מופתעים שיצחק בן צבי הוא לא הנשיא).

בכך לא תם המהפך של משה קצב – אם לא הייתי יודעת יותר טוב הייתי מנחשת שהוא אפילו מתחנף כשהוא התחיל תשובה ב"אתם אנשים אינטיליגנטים". אותם אנשים אינטיליגנטים שהשכילו "לשפוך את דמו" בעבר. האיש שהביא לכם את תצוגת התכלית של העלבון הצורב נראה אתמול רגוע מתמיד, כמו כלבלב תקשורת מאולף, כמו איש עייף שהשלים עם חפותו או אשמתו, תלוי מאיזה צד אתם מסתכלים.

דברים טובים באים במנות קטנות?

וגם דברים פחות טובים. אחרי 40 דקות ושתי הפסקות פרסומות הגיעה כתבה מאירת עיניים עם חומרים מתוך חקירות הנשיא וחקירותיה של א', בליווי מוזיקלי שכאילו נשאב מכתבת "הרב הנלהב" בכלבוטק וזועק ככרוז ברחובות העיר – זוהי דרמה. קטע קצר מהראיון המדובר שודר בפתח המהדורה, כמו משאיר אותך תלוי על בלימה ממתין לעוד מהמפגן הזוגי ההזוי משהו של הזוג קצב, מקווה ואולי אף מצפה, חלילה, לכותרת. עד הראיון המלא חלפה לא פחות משעה תמימה, כשבכל הפסקת פרסומות אותו פריים ואותה הבטחה ריקה – לראשונה, קצב מדבר. מילא מדבר, אבל לפחות שיגיד משהו.

שיעורי אולפן לגילה קצב


ככל שהפרשה התפתחה, גברה בי התחושה שאולי גילה קצב לא יודעת עברית. די לה בהנהונים חטופים, ולשם כך היא לא צריכה להבין את השפה. כשהיא נטועה כדחליל חנוט בחליפה זהובה לצידו של בעלה, לא זע שריר בפניה של הגברת הראשונה. לא אמפתיה, לא סימפטיה, לא שנאה יוקדת. אפילו לא במהלך השיעור האריתמטי שהעביר בעלה לארז רותם (365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה, 60 דקות בשעה וכן הלאה, על מנת להדגים מה רב היה סבלה של המשפחה בשנה האחרונה. דבר אלי במספרים משה).

מילה לסיום



אחרי שעה של צפייה במהדורת חדשות מתישה, ולאחר שחיפשתי מלוכה אך מצאתי אתונות וחמור אחד, אני מרשה לעצמי לשחרר את שורפת החזיות שבי לרגע מכלאה, ולקוות שהסאונד-מן שתחב את ידיו בחולצתו של קצב כדי לחבר את המיקרופון עשה לו נעים, לפחות כמו שקצב עשה למתלוננות. לכאורה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully