בדקה אגבית בנה אתמול דיוויד צ'ייס לקראת הסוף אמירה פילוסופית לא פשוטה. בתמונה נפלאה ב-very long shot, כאילו אלוהים צפה בהם, אחרי שראשו של השטן נמחץ מתחת לגלגלי מכוניתו, ישבו טוני ופולי מחוץ ל"סטריאלס" ביום בהיר, אחרי הכפור האפלולי והמחריד. פולי דחה הצעה של טוני להשגיח על פרוייקט בנייה בניו יורק במקום קרלו, טוני דחק בפולי ללא הועיל, והאחרון שלה מלבו סיפור מרגש: איך חזה פעם ב"בדה בינג" במריה הקדושה. טוני, אחרי כמה שניות של לעג, אמר לו: "אני לא אומר שאין שום דבר למעלה, אבל להפסיק לחיות? מה לעשות? אתה רוצה את העבודה או לא?". חלפו כמה רגעים ופולי השיב באמירה דתית: "אני חי כדי לשרת אותך, אדוני".
טוני משקם את החבורה וזקוק לפולי, ברור, אך הדיאלוג ביניהם היה דתי: קרני אור בהירות הציפו אותם והאירו שתי טענות פילוסופיות ידועות. הראשונה, אחרי שטוני ביטל/גנז את אלוהים לעיני פולי, זה הרכין כאמור ראש בפני טוני והצהיר על נאמנות דתית. משמע, כשאין אלוהים, האדם הוא אלוהים. החלק הראשון עוד בסדר "אין אלוהים". הבעיה היא עם החלק השני, אז הופך אדם לאדון, לאלוהים. להזכיר, כ-50 שנה אחרי שפרידריך ניטשה קבר סופית את אלוהים, וקיווה לעולם חופשי ויצירתי יותר, קם על העולם אדם עליון שאימץ חלק מתורתו - הנאצי.
"הסופרנוס" הציגה לאורך השנים עולם די מופרע, מאיים ומופקר, חסר השגחה אלוהית. לא נורא. השאלה איזה עולם מציע האדם בתמורה. טוני וצ'ייס אינם בטוחים אם יש או אין משהו שם למעלה, אבל מנדבים תשובה למבוכה: אין זה משנה אם יש או אין אלוהים, "אתה רוצה את העבודה או לא?" תבחר. פולי יוצא מהשיחה הראשונה ב"בינג" עם פנים חמוצות ותוהות לא תמיד כיף לבחור. אבל ב"סטריאלס" טוני לוחץ, מפעיל מניפולציות, אומר שייתן את העבודה לפטסי ופולי נענה.
אם בעולם שיש בו אלוהים, הבחירה היא עדיין זכות ו"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", אז בעולם שלא ברור אם יש בו אלוהים שיבחר בשבילך "מה לעשות", הבחירה הופכת לחובה. או למעשה, לברירה היחידה לעולם תקין, בו אתה אחראי לגורלך. כי עולם שאין בו לא אלוהים ולא נוכחות של אדם הבחירה, עולם כזה נמצא תחת איום אמיתי. הוא מופקר וחסר תקנה. זה חתיכת איום בעולם שרובו צועד לצלילי חליל האופנות וההישגיות החומרית, שמגדירים לו את החלומות. על זה צ'ייס מוחה, דרך פיו של איי.ג'יי.
דווקא טוני, האיש הרע, בעצבנות אופיינית לו, תפס עמדה באדיבותו של צ'ייס והחיה את מקומו של אלוהים מקראי ממש: אני מתחנן, אני מניפולטור, אני אחראי לטוב, אני אחראי לרע, אבל אני מציע ואתה בוחר. זכותך. רק מאחר שאינני באמת אלוהים, רק בנאדם, זאת חובתך. מי אמר שהטיפול אצל דר' מלפי לא עזר?
מכת חושך
"תוצרת אמריקה" היה נאום סיכום פסימי ומדכא של שש עונות. אפילו את הטלוויזיה היה צריך צ'ייס לכבות עשר שניות לפני הסוף, כי הצופה הורגל לתפקד כמו זומבי, שמבקש שימציאו לו סוף ממשי ויוליכו אותו אליו. בדרך לשם צ'ייס ארז אתמול את אמריקה כמקום מבולבל, צפוף בקומבינות, בוגדני, חסר אישיות ונתון לגחמות: איי.ג'יי אינו יודע מה הוא רוצה מהחיים שלו; גם מדו לא ממש; כרם וטוני קונים לאיי.ג'יי ב.מ.וו חדשה, דקה אחרי שהבטיחו לו שישכח מזה; האף.בי.איי היא עוד משפחת פשע; ג'ניס חושבת שהיא אמא טובה כי אימצה כמה קלישאות פסיכולוגיות, והולכת לתמרן בתחבולות את דוד ג'ון; זה תועה בעולם שניטלו ממנו חלקים גדולים מהזיכרון; סיל במוות קליני; בוץ' בוגד בפיל; קרלו בוגד בטוני; אינטימיות הגונה בין בני זוג כמעט אינה בהיצע, אבל זיונים בגניבה יש למכביר; טוני דיכאוני ומתגלה כטרחן אצל הפסיכולוגית התורנית של איי.ג'יי; וילדי המאפיונר, חמודים לאללה, במכוניות ספורט צעקניות רוצים להציל את אמריקה והעולם. "איזו מפלצת עושה דרכה בעצלות אל בית לחם כדי להיוולד", ציטט איי.ג'יי את וויליאם ייטס והוסיף: "העולם, אתם לא שמים לב? אמריקה"; "העולם הוא מקום מדכא ועצוב... המדינה מוחצת את האזרח", אמרה מדו במסעדה אופנתית.
שום דבר באמת חדש. בשבוע שעבר כתבתי שבמקום לרדוף אחרי מסתננים בגבול מקסיקו, עדיף להקרין שם על מסכי ענק את "הסופרנוס". אתמול איי.ג'יי לעג בפה מלא לחלום שאנשים באים להגשים באמריקה, שמוכרת להם זהר ופרסומות לדברים שאינם יכולים לרכוש. מתישהו, אם אינני טועה, מישהו שאל "במה אתם צופים?". ואז בא צ'ייס והאפיל לחלוטין את מסכי הטלוויזיה.
אני ביקשתי לשתוק לפני שבוע, צ'ייס כפה עלי לעשות זאת באפילה. שם כנראה רואים יותר טוב.
צ'ייס הרג את כוכב הטלוויזיה
אמריקה, העולם, מאוימים, כאמור. לא מבחוץ, מבפנים. על ידי חושך בלתי מזוהה. צ'ייס כדרכו שוב השתמש במוחשי, בחיי המאפיה, כדי להעביר את האיום המופשט, וזאת התחושה שליוותה את כל הפרק אתמול - שעה ארוכה חיכיתי לירייה בטוני.
אחד המשפטים שזכורים לי מנעוריי, הוא "מי שהרג, נחשב למת". כי הוא תמיד יחשוש לחייו. אולי הילד של הנרצח ינקום, חבר, אולי הנרצח יקום מהקבר בצורת חתול. אלא שאין צורך להרחיק לנעורים: לפני כ-5,730 שנה, קין אמר לאלוהים אחרי שרצח את הבל, "והיה כל מוצאי יהרגני". חוק עולם: מי שהרג, יחשוש לחייו, נחשב למת. לפעמים יותר גרוע ממת, נידון לחיות בפחד מתמיד. גם אחרי שראשו של האויב מס' 1 שלו נמחץ מתחת לגלגלי מכונית. ועולם מעוות שבו נרצחים אלפי אנשים מדי יום, חי באיום. כולם. לא זה מה שביקשת לומר אתמול, מיסטר צ'ייס?
כך, מהרגע שקרלו נעלם מ"בינג", לא הצלחתי להקשיב לשום דבר, רק שמעתי את הכדור חולף לי ליד האוזן, בדרכו לטוני: כשפולי יצא מ"בינג", אמרתי "הנה זה קורה"; כשטוני ישב שם מעל המבורגר ומצלמות הטלוויזיה שבגבו עקבו אחרי חשפניות, אמרתי "הנה זה קורה"; כשאיי.ג'יי נכנס לב.מ.וו החדשה, הייתי בטוח שהיא הולכת להתפוצץ; גם כשטוני ופולי ישבו מחוץ ל"סטריאלס", ומכל מכונית ראיתי שלושה אנשים מגיחים ויורים בהם; כמובן, כשמדו לא מצאה חניה מחוץ ל"הולסטנ'ס"; שלא לדבר על הדקות הארוכות בפנים, כשטוני לא הוריד את עיניו מכל גבר שהסתובב שם מאחורי כרם ואיי.ג'יי. "הנה", אמרתי לעצמי, "הסעודה האחרונה", והמפלצת עושה דרכה בעצלות לבית לחם כדי להיוולד. ומי נכנס בסוף ל"הולסטנ'ס"? מדו. רגע לפני או אחרי העלטה.
טוני לא נורה. הוא הביט שאנן שיא אל החשיכה. חשיכה פנימית, בחוץ לא חסר אור. מה שכן, טוני נרצח. עובדה, אין טוני יותר. יותר מנרצח - מקום קבורתו אפילו לא נודע. הוא התנדף. ומי עשה זאת? הקוסם צ'ייס. שלחץ במקומי על כפתור בשלט, בלי ששמתי לב. מה זה לחץ על כפתור, ירה בטלוויזיה. הרג אותה. לפחות את הסוף הטלוויזיוני. ואני שחיכיתי שעה לשמוע את הירייה בטוני חולפת לי ליד האוזן, נתקלתי בדממה. שקט יש רק שני מטר מתחת לאדמה בקריית שאול, כתבתי? כן. המוות כהרגלו עשה רעש של שקט "והסופרנוס" מתה אתמול בדממה.
אין יותר
חברי, זאב אברהמי, אמריקנולוג שחי יותר מ-20 שנה בארצות הברית, אמר לי שצ'ייס שמר את הכדור האחרון לטלוויזיה, אחרי שירה בכל מה שאפשר: במאפיה, בפסיכולוגיה, באמריקה, ברשויות החוק, בנוער האמריקאי, במה לא. אז עכשיו נותר לו לירות רק בטלוויזיה, שמעצבת ומגדירה את המציאות המחורבנת.
אלא שזה נשמע כמו הקריאות של איי.ג'יי ומדו - להציל את העולם מתוך מכוניות הספורט שלהם שנקנו מכספי מאפיה. כך גם הביקורת של צ'ייס על הטלוויזיה נשמעת, שהרי הוא משתמש בה כדי לבטא את כשרונו ומסריו. אבל אולי אין זה פארדוכס, אלו החיים. יכול להיות שצריך אירוע קוסמי שישנה אותם, אבל טוני בחצר ביתו מרים ראש לשמיים ואינו רואה שם דבר מלבד קרני שמש חמימות. יכול להיות שאם העולם יישרף, בני האדם יחושו מטוהרים, כמו איי.ג'יי, כשצפה ברכב שלו מתפוצץ. אבל עד שיתרחש אירוע קוסמי שישנה את העולם, זה מה יש, ואיתו יש להתמודד. אין לבטלו. נותר גם דבר נוסף: איש אמנם לא בחר להיוולד, אך יש בידו בכל יום הזדמנות נוספת לבחור בו, בעולם הזה. גם אם הוא מחורבן. לא צ'ייס? לא לקבל את העולם מחוסר ברירה, לא רק לזרום איתו ולקוות שיהיה בסדר. כי הוא הולך ונהיה יותר מפחיד. כי אין עולם אחר. מה שבטוח, אין יותר "הסופרנוס".