לפני שנה ומשהו הגיע אלי במייל פלאייר שהחזיר לי את האמונה בבני אדם, ברוקנרול, במקום שאנחנו חיים בו, בפלאיירים, במשחקי מילים ובעוד כל מיני דברים ששכחתי. זאת הייתה הזמנה לערב לזכרו של בילי "באס" וולף, הבסיסט המנוח של מלכי הגראז'-פאנק היפנים, גיטאר וולף, שמת מהתקף לב ב-2005, עם שובה של הלהקה לארצה מסיבוב הופעות באמריקה. "שנה עברה ובילי איננו", היה כתוב על הפלאייר. הערב התקיים באוגנדה בירושלים ואם הכל עבר חלק כנראה שהקרינו בו את סרט הטראש "Wild Zero", בו חברי הלהקה נלחמים בזומבים. בסוף לא נסעתי לאירוע (לא זוכרת למה, אולי הייתה לי סיבה טובה, אם כי יותר סביר שאני סתם חמורה עצלנית), מה שגרם לי לאבד את האמונה בעצמי. יו ווין סאם, יו לוז סאם. אבל לא חשוב, זה עדיין מרגש שמישהו טרח לארגן ערב לזכרו של בילי.
גיטאר וולף - שלושה רוקרים יפנים מקועקעים בבגדי עור שחורים ומשקפי שמש, חובבי אופנועים וסרטי קונג-פו - הם הדוגמה המושלמת למה קורה כשחבורה של יפנים מחליטה לעשות רוקנרול. היפנים הם אנשים רציניים ונחושים שדבקים במטרה, וכשהם יוצאים לעשות רוקנרול אפשר לסמוך עליהם שהרוקנרול שלהם יהיה יותר רוקנרול מרוקנרול. הרבה יותר.
אני מנחשת שגיטאר וולף נוצרו כמו הפאוור פאף גירלס. אם הפאוור פאף גירלס הן תרכובת כימית של "שוגר אנד ספייס אנד אברית'ינג נייס" בתוספת הכימיקל המסתורי X, אותו הוסיף פרופסור יוטוניום בטעות לתרכובת, זאב הגיטרה נוצר מתרכובת של הראמונז, הסטוג'ס, ג'וני ת'נדרס, לינק ריי וסיד וישס, פלוס הכימיקל המסתורי J. בגלל שהם ג'פנים? לא ולא! בגלל שהאלילה הבלתי מעורערת שלהם היא ג'ואן ג'ט, ואם תשאלו אותם מה הם מנגנים הם יענו ג'ט-רוק! ולא רק זה, אלא שהם להקת הג'ט-רוק הגדולה בעולם!
סייג'י (גיטאר וולף), בילי ז"ל (באס וולף מנוח) וטורו (תופים וולף) הקימו את הלהקה בטוקיו ב-87'. ב-93' הם הופיעו לראשונה באמריקה והוציאו אלבום ראשון, "Wolf Rock". השנה חוגגים גיטאר וולף 20, שנתיים אחרי שאיבדו את בילי, כשבאותה שנה גם יצא להם אוסף להיטים ("Golden Black") ואלבום מחווה בו מבצעים הג'ון ספנסר בלוז אקספלוז'ן, ג'ים או'רורק, ג'יי מאסיס אנד דה פוג ואחרים משיריהם.
כל ישראל זאבים זה לזה
אני נתקלתי בהם לראשונה ב-97', כשראיתי אותם במקרה מחממים את ג'ון ספנסר בלוז אקספלוז'ן בלונדון ונותנים שואו מופרע - כולל קפיצות ממגברים בגובה שלושה מטר - אותו ניתן לתאר ליושבים בציון כשואו א-לה מונוטוניקס (לא כולל קצף גילוח). אחרי אותה הופעה צפצפו לי האוזניים למשך שבוע, וזה לא צחוק - אם המגברים של ספיינל טאפ מגיעים ל-11, המגברים של גיטאר וולף מגרדים את ה-23 בלי למצמץ. ב-99', כשהם שלחו את ההקלטות של "Jet Generation" ללייבל מטאדור לעריכה דיגיטלית, טכנאי הסאונד לא הבין למה זה מוקלט כל כך חזק. בסופו של דבר הדיסק יצא עם מדבקה שכתוב עליה "אזהרה: זהו הדיסק הרועש ביותר שנעשה אי פעם. השמעה של הדיסק בווליום נורמלי עלולה להזיק למערכת הסטריאו שלך". אז אם הנוכחים באותו אירוע בירושלים לא איבדו את שמיעתם כליל, או נפגעו בתאונת אייר-גיטאר, הם ודאי כבר שמעו שיש לגיטאר וולף בסיסט חדש, UG שמו, ואלבום חדש, הראשון מאז מותו של בילי.
האלבום החדש יצא ביפן בפברואר. לאנגליה וארה"ב הוא עוד לא הגיע, אבל הוא יוצא בימים אלה בחלקים נרחבים של אירופה. האלבום, שמוקדש כמובן לבילי, נפתח בשיר הנושא, "Dead Rock", שזה, נראה לי, האיזכור היחיד המפורש למוות שהוא מכיל, אבל אולי "טוקיו זומבי" גם מתייחס לבילי (עד כמה שהבנתי משגת צריך להיות מת כדי להיות זומבי). טוב, לא יודעת, אולי גם השיר "סקס נפוליאון" זה עליו, אני לא יודעת יפנית.
חוץ מזה - עסקים כרגיל. בתים ביפנית, פזמונים של שתי מילים באנגלית עם מבטא יפני, עירבובים של גראז' אקסטורא-רועש עם פאנק רוקנרולי (תחשבו "New Rose" של ה-Damned), ג'ט-רוק וזה. ההבדל העיקרי בין האלבום הזה לבין קודמיו הוא שהשירים יותר ארוכים מבדרך כלל - אם פעם שיר של גיטאר וולף היה משהו כמו שתי דקות דחוסות, הפעם הם מגיעים אפילו לחמש דקות, אבל מבלי לשנות שום דבר במהות תודה לאל.
בתור להקה שכל קיומה הוא סוג של מחווה מוקצנת על גבול הפרודיה - שזה משהו שאפשר להגיד כמעט על כל נסיון יפני לפעול בז'אנר מערבי - גיטאר וולף אוהבים לעשות קאברים. באלבומים קודמים הם ביצעו קלאסיקות רוקנרול מהפיפטיז של לינק ריי, אדי קוקרן ואחרים, עשו את "Satisfaction" של הסטונז ואת "Kick out the Jams" של MC5. הפעם הם בחרו בקאבר יותר מפתיע - אותו הם עושים מעולה - ל"Fire" של ברוס ספרינגסטין שמוכר בעיקר בביצוע של הפוינטר סיסטרס.
ואגב - אחרי שהקדישו להם ערב באוגנדה, אחרי שלהקה כמו בלאק ליפס ביקרה בארץ ואחרי שעמי שלו מבעיר מצילות בלבונטין 7 כאילו כלום, פתאום זה לא נראה כל כך מופרך שגיטאר וולף יבואו להופיע גם אצלנו. לתשומת לבם של היבואנים.
Guitar Wolf,
"Dead Rock"
(Narnack Records/ Sony)