נולד בה' באייר

יום העצמאות. איזה יום מוזר, אה? יש משהו בחגים ומועדים שגורם לנו להרגיש לא בנוח. בעיקר כאלה שנמשכים יום אחד – ל"ג בעומר, יום האהבה, הסילבסטר. ביום אחד אתה מרגיש את כל העולם יושב לך על הכתפיים ולוחש לך, כמו בסצינת השד הטוב והרע, מסרים סותרים: "מה אתה יושב בבית, אתה לא רואה שכולם יוצאים?", מימין, ומשמאל - "עזוב אותך, היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים. טונה אנשים בחוץ, ובמסיבה יש וודקה בשקל ורק כוסית אחת, שלא שותה היום כי היא על אנטיביוטיקה".

ככה זה גם ביום העצמאות. אבל איך זה מרגיש כשזה לא האירוע שלך? כשזה לא יום העצמאות שלך? כשזו לא המדינה שלך? ביום רביעי מצאתי את עצמי מנסה לפענח את הסוגייה. 4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי.

מבחינתי,להבריז ליום העצמאות של אמריקה, המדינה שנותנת לעמי גב ולי פרנסה וים של חוויות, זה כמו לא להגיע ליום ההולדת של הדוד העשיר. אמנם אין לך כוח לבדיחות שלו ואתה לא מכיר אף אחד, פשוט יש דברים שצריך לבלוע. מערכת של אינטרסים.

זה התחיל עם מזג אוויר מוזר, חום ערפילי עם ממטרים לא ברורים. הרוח היתה חזקה, והרחובות נגמרו לאט. הנורה האדומה הראשונה שלי נדלקה כשערוץ ESPN שידר את אליפות אכילת הנקניקיות המסורתית של "נייתנ'ס" מקוני איילנד, בשעה שברזיל שיחקה בקופה אמריקה. בשאר הערוצים המצב לא היה יותר טוב, למרות הופעת מחווה של פול סיימון לווילי נלסון ב-ABC. אז ככה נראה אצלם הטיש הגדול.

מכיוון שיום העצמאות בברים של ניו יורק יראה מבפנים כמו כל לילה של אלכוהול אחר במשך השנה, החלטתי לצאת ולחקור את הרגלי המקומיים - דרך האופניים, בשכונה: את אמריקה שלהם. עליתי על האופניים, ונסעתי לכיוון הנהר המזרחי, שמפריד בין ברוקלין ומנהטן. הרעיון שעלה בראשי היה ללכת לראות את מופע הזיקוקים של כלבו "מייסי'ס", שהיה אמור להשתקף למולי מהעבר השני של הנהר. הספוט שבחרתי היה מפוצץ באנשים. כולם עמדו במטריות, לנוכח הגשם ההזוי של תחילת יולי, אבל היה משהו באוויר.

מעל לכל, התחוור לי במפתיע, שלא אנחנו המצאנו את פולחן יום העצמאות, זה שטומן בחובו צ'ופרים כמו ילדים שמרביצים לך בצעצועים זוהרים מפלסטיק, ריח של צ'וריסוס מהצהריים, ילדים שיכורים שמפוצצים קפצונים כאילו אין מחר, ואנשים שהולכים על הכביש. ואולי זה בכלל לא מפתיע. הרי אנחנו בעצם, כמאמר הקלישאה בהתהוות, תוצר של אמריקה. והרי אצלנו, בישראל, תמצאו אנשים ששמים את דגל ארצות הברית על הרכב, לצידו של דגל המדינה.

מכיוון שזיקוקים אף פעם לא עשו לי את זה יותר מדי, נזכרתי פתאום שבכל זאת יש משהו שחסר. בעיני רוחי ראיתי את איצ'ה גיל, המרקיד הכי גדול שהיה בגבעתיים, שלמרות שכולם היו צוחקים עליו, נתן כל שנה את הלב. הבמות. איפה הבמות? לא אכפת לי שאני לא אכיר אף אחד (למרות שיש מצב שבמועצה של וויליאמסבורג שמו כמה ג'ובות בצד לאיזה להקה או שתיים, אולי אפילו משהו טוב), רק תנו לי במות! אבל הן לא היו שם.

הזיקוקים התחילו בשעה 21:20. בהתחלה בסוג של "משחק גישושים", משהו כמו בדיקת סאונד של הזיקוקן, ולאט לאט התגברו. ואז הגשם הפסיק, ואנשים סגרו מטריות. ממול הזדקר קו הרקיע של מנהטן, ומעל בניין קרייזלר התעטפה כיפה ענקית של אור שהאירה את כל העיר. בנהר מולנו עשרות אניות, גדולות וקטנות, עגנו בשתיקה. מטח אחרון של עשרות זיקוקים, הקהל שורק ומוחא כפיים בטירוף, ואז צפירה מתוזמנת של האניות בנהר. גוד בלס אמריקה.