טוני אוהב רוק קלאסי. הוא מתעורר בבוקר עם תחנת רדיו של רוק קלאסי, והשיר שמופיע דרכה בפתיחת הפרק מקשר בין שלוש סצינות שונות. הוא מתחיל כצליל ההשכמה של טוני בבית המחסה כשרובה הציד לצידו, מוכן לקרב. הוא ממשיך לנסר עם הלהקה כשהוא נוסע לבקר במחבוא של כרמלה. בפעם השלישית מגיע השיר גם עם הטקסט, כשפיל ליאוטארדו נפרד מנכדיו ונרצח על ידי וולדן. מדובר בביצוע של ונילה פאדג' ל"You Keep Me Hanging On" של הסופרימז. וזה לא סתם שהוא נרצח על רקע ביצוע הארד רוקי לקטע סול מהסיקסטיז. מעבר לכך שזהו באמת קאוור שרוצח את המקור, זהו סגנון המוסיקה האהוב על טוני. זו ראיית העולם המוזיקלית שלו. פיל נרצח בדרך ובסגנון של טוני ואנשיו.
"שחרר אותי, למה שלא תעשה את זה בייב?/ צא מחיי, למה שלא תעשה זאת בייב?/ כי אתה לא באמת אוהב אותי/ אתה רק גורם לי לחכות" טוני חיכה וחיכה עם כולם, למוות שיבוא עליו, או לחשיפת מחבואו של ליאוטארדו. ופיל, פיל ממש לא אהב את טוני. "תן לי להתגבר עליך/ כמו שהתגברת עלי" כמו שרצית לעשות לי ועשית לאנשיי. עין תחת עין, ראש תחת ראש. והראש של פיל הלך ועוד איך.
"צא, צא מחיי/ ותן לי לישון בלילה/ כי אתה לא באמת אוהב אותי/ אתה רק נותן לי לחכות" המוות של פיל הוא אכן מה שהיה חסר לטוני לשינת לילה טובה ובטוחה.
"למה שלא תצא מחיי/ ותתן לי התחלה חדשה לגמרי"- ופרק הפרידה מלא בהתחלות: ההתחלה החדשה לטוני בעולם נטול פיל; של איי.ג'יי וה"קריירה" שלו; של מדואו כתלמידת משפטים ותכף אישה נשואה; של פולי בגילו המתקדם כראש צוות סיפארטו; של קרלו כמלשין/עד; של בוץ' כמי שקרוב לוודאי יירש את פיל.
בארוחה שאחרי הלווייתו של בובי יושב הדור הצעיר במסעדת ווזוביו'ז ומלהג אודות "אמריקן איידול" ו"נערות החלומות". ברקע, בניגוד מוחלט לעולם הפופ המודרני שלהם, מתנגנת חתיכה מ-"4 העונות" של ויואלדי. והנה מגיח איי.ג'יי כאחד הצופים, כאחד הפרשנים, ומטיח בהם: "אתם דפוקים. אתם חיים בחלום", כאומר לחבורה סביב השולחן את מה שהיינו מתים לומר לה בעצמנו אילו רק יכולנו (ואילו יכולנו - לו היה לנו אומץ).
מעבר לכעס שלו על ריקבון החברה האמריקאית ומנהיגיה (הוא יורד על בוש ומשום מה זה מקומם את פולי), החלום שהחבורה הזו חיה בו הוא ההתכחשות לכל מה שסביבם. לא רק לעולם שבחוץ, אלא אפילו לאנשים הקרובים ביותר סביב אותו שולחן. כמו בנו היתום של בובי בקאלה שיושב שם גלמוד ועצוב, רגע אחרי שקברו את אביו. לילד כזה אין את הכלים להתמודד עם מה שהוא ראה עכשיו. אבל החבורה הזאת, מהילדים החלאות של קרלו ופטסי ועד לפולי המזדקן, כשבתווך מדואו, מי שאמורה הייתה להיות הנאורה והרגישה, כולם מתבדחים וצוחקים כשהילד הזה ביניהם. אמנם לא על חשבונו, אבל לא נראה שקיומו ומצבו בכלל מעניינים אותם. אז כן, הם חיים בחלום ועוד איך.
בין בוב דילן לבובי בקאלה
כשאיי.ג'יי וריאנון יושבים יחד בג'יפ ומקשיבים ל-"It's alright ma ( I'm only bleeding )" של בוב דילן מאלבומו "Bringing It All Back Home" מ-65', זו קודם כל סצינת האזנה למוזיקה (ולא לראשונה בסופרנוס). במידת מה היא מזכירה את אותה סצינה בה הכניס כריסטופר לקומפקט את "Comfortably Numb". גם אז טוני וכריס ז"ל הקשיבו לשיר עד שהתרחשה התאונה. רק שלמרות חוסר הזהירות המשותף לאירועים, במקרה של הדור הסופרנואי הצעיר הייתה הקשבה יתרה למוזיקה ולמשמעות הטקסט.
זה מתחיל בשם השיר: "זה בסדר אמא, אני רק מדמם". זה בסדר כרמלה, לאיי.ג'יי עדיין כואב, כמו שכאב לו קודם. לא נראה שאת עושה משהו מהותי בעניין, אבל כנראה שזה באמת בסדר מפני שאיי.ג'יי יוצא מזה. זה בסדר ליביה, טוני עדיין מדמם בגללך, אחרי כל השנים האלה, אחרי שנפטרת. הבוס הגדול מכולם הולך למטפלת של בנו, ואחרי שאמר בשבוע שעבר שהוא כבר לא זקוק יותר לטיפול, הוא מנצל את ההזדמנות הראשונה כדי לדבר על אימו. שוב. וזה בסדר ליביה, גם ג'אניס משוכנעת שהיא התגברה עלייך. וברגע שהיא רוטנת ורוטטת את המשפט "לא שאני מקבלת איזושהי תודה על זה!" בפני אחיה, ברור שג'אניס לא החלימה מטראומות הילדות שלה. היא פשוט הופכת לליביה מיום ליום, במיוחד עכשיו, כשכמוה גם היא איבדה את בעלה ונותרה עם הילדים לבד. לא במקרה ג'וניור מזהה אותה כ"ליביה" ואת תמונת ביתה ניקה כ"ג'אניס". דרך מראת הטשטוש ההזויה שלו, הוא רואה את מה שעומד מאחורי הפנים הפיזיים של ג'אניס ואת מה שהיא הולכת לעשות לבת שלה.
במסגרת המאבק הסופרנואי בין העולם הישן לעולם החדש, שמסומל רבות ע"י מוזיקה, דווקא איי.ג'יי, הילד של הראפ וההאוס, מחבק בחום בפרק הסיום משהו מהעולם הישן. את דילן. אידיאליסט שמנוגד כל כך לעולם הריקני שלו ועם זאת מתחבר פיקס להתעוררות החברתית והמצפונית העוברת עליו לאחרונה. "מדהים שזה נכתב כל כך מזמן" אומרת לו ריאנון תוך שהם יושבים באוטו ומאזינים לשיר, "זה כאילו מדבר על עכשיו" - הערה פרשנית נוספת בגוף הפרק. והיא צודקת. דילן שר: "שלטי פרסום שמרמים אותך/ שתחשוב שאתה האחד/ שיוכל לעשות את שעוד לא נעשה/ שיוכל לזכות בשעוד לא זכו בו / באותו הזמן החיים ממשיכים/ סביבך...". שלטי הפרסום הם העולם החומרני שמקיף את אייג'יי, זה שהוא כועס עליו. זו תחרות "אמריקן איידול" בה תוכל "לעשות את שעוד לא נעשה ולזכות בשעוד לא זכו בו". האנשים חיים בחלום, איי.ג'יי מגלה את המטריקס שלו.
"אתה מאבד את עצמך/ אתה מופיע שוב/ אתה לפתע מגלה שאין לך ממה לפחד/ בודד אתה עומד בלי אף אחד קרוב/ כשקול רועד רחוק, לא ברור/ מזעזע את אוזניך הישנות להקשיב". אי.ג'יי איבד את עצמו, ניסה להתאבד, צלל לבאר תהומית וחשוכה של דיכאון ללא תקווה. אבל הנה הוא מופיע שוב ומתעורר לחיים. יש לו אהבה חדשה, קול שמזעזע את אוזניו להקשיב ויתרה מזאת חוויית הכמעט-מוות השניה שלו בזמן קצר, כשהוא כמעט ומתפוצץ ברכבו - הפעם בשוגג - גורמת לו להתעורר. הוא מגלה שאין לו ממה לפחד והוא מתמלא ברצונות חדשים, בחלומות פרטיים משלו, חיצוניים למשפחה בה גדל. הוא רוצה לעבוד עם הסי.איי.איי. להיות טייס מסוק של דונאלד טראמפ. הוא מרגיש "מטוהר" כפי שהוא אומר למטפלת החדשה שלו, רק מלראות את הפיצוץ, רק מלראות את המוות מבלי שזה יגע בו. זו תחושת עוצמה.
"על אף שהשליטים/ קובעים את החוקים/ בשביל האנשים החכמים ובשביל הטיפשים/ לי אין כלום, אמא, לחיות למענו". שום דבר שהוריו נתנו לו מעולם לא גרם לו להרגיש טוב יותר עם עצמו. כרמלה אפילו מודה בחמיצות שלאיי.ג'יי היה טוב עם בלאנקה. בעולם שונה משלהם. בסופו של דבר, זה לא שלאיי.ג'יי יש שאיפות אמיתיות. הוריו כן מצליחים להטות את הכף ובמקום שיתגייס וילחם באפגניסטן, הוא מגויס בקטנה לשורות המאפיה, ועובד בשולי סרט חדש של כרמיין הקטן. איי.ג'יי ממורמר מול השליטים. מול טוני שמחליט בשבילו. מול ג'ורג' בוש, עליו הוא צוחק כצופה טלוויזיה. אבל בסופו של דבר השליטים, טוני וכרמלה, כן קובעים את חוקיו. "אולי הצבא היה נפלא עבורו אם לא הייתה מלחמה מתרחשת" אומרת כרמלה. כאילו שמלחמת המאפיה שאילצה את בנה להתחבא אינה מסוכנת. והיא עדיין מתיימרת לדעת מה יהיה "נפלא בשבילו". בנוסף - איי.ג'יי לא בדיוק שייך לקבוצת "האנשים החכמים" מהשיר כמו שהוא היה רוצה. בין שאר הטעויות שלו, הוא "חנה על עלים".
"לאלה שחייבים לציית למרות/ שהם לא מכבדים בשום רמה/ שבזים לעבודותיהם, לגורלם/ מדברים בקנאה על אלה החופשיים/ מטפחים את הפרחים שלהם להיות/ לא יותר ממשהו שהם משקיעים בו". דילן באמת מדבר על ההווה של איי.ג'יי. הוא הרי שונא את המרות של הוריו, אבל הוא כנוע לה. הוא בז לגורלו, אבל נכנע לו. הוא לא מצליח בכלום: לא להתאבד ולא להתגייס לצבא. לנצח הבן של טוני, כמו שטוני הוא לנצח הבן של ליביה. ובמשפחת סופראנו כל פרח הוא השקעה. גם איי.ג'יי. ואולי זו סיבה מספיק טובה להיות בדיכאון. כשכל מה שאתה זו השקעה עסקית, שיש לה מחיר כספי. לכולם יש מחיר. גם מותו של בובי בקאלה נסגר בסופו של דבר בלחיצת יד עסקית בין בוץ', רוצחו, לבין טוני. גם כרמלה משנה את אכזבתה מהמעבר של מדו מלימודי רפואה למשפטים (ועוד נוכח הצלחתה של חברתה הפוחזת בלימודי רפואה), כשהיא שומעת על גובה המשכורת העתידית של מדו בתחום. פתאום זה בסדר.
מלותיו האחרונות של דילן לפני שהג'יפ מתפוצץ: "חיצוניים יכולים להעביר ביקורת בחופשיות/ לומר כלום מלבד את מי להאליל/ ואז לומר: אלוהים ברך אותו". להאליל- תרגום חופשי מ- Idolize. והרי איי.ג'יי רתח על דיבורי "אמריקן איידול". אבל הנה הוא רואה את שארית עקרונותיו נאכלים על ידי האש. בין אם אלה החומרנות והפינוק בדמותו של הג'יפ היוקרתי, ובין אם אלו מלותיו היפות של דילן. בסופה של סידרה, איי.ג'יי לא באמת מתקדם לשום מקום, על כל העקרונות החדשים והמודעות החברתית. הוא נותר בחיק הוריו, השליטים של חייו. השורה האחרונה, אגב, שנשמעת מדילן כשקולו מתעוות עם הקומפקט הבוער היא: "בזמן שאחד שר כשלשונו עולה באש".
עם זאת, אי אפשר לקחת מאיי.ג'יי את הניסיון להתחלה חדשה, גם אם היא בדרכו. כשהוא נכנס ל-BMW החדשה שלו מתנגןScratch Your Name" " של להקת האינדי-רוק הלונדונית
The Noisettes. "שרוט את שמך/ אל תוך מארג העולם הזה/ לפני שתלך/ העור יקרע/ תחת הלחץ/ עשה זאת עמוק/ כדי שזה ייראה תמיד". ואיי.ג'יי מנסה להשאיר איזשהו חותם בעולם. או זה לפחות מה ששליטתו כרמלה אומרת לו: "אתה יוצר קשרים". אם ומתי הוא יקרוס תחת הלחץ כבר לעולם לא נדע. אבל אפשר להבין את הרמז מהשיר. אם העולם על-פי הסופרנוס ממשיך להתקיים, קרוב לוודאי שאיי.ג'יי ישבר שוב.
כשהוא צופה מייד אחר כך בסרט שצוחק על ג'ורג' בוש, מתנגן שירם השמח של קיד קריאול והקוקונאטס מ-83' "The Lifeboat Party". ולא רק שריאנון היא ההצלה שלו, ולא רק שהעבודה החדשה מצילה אותו, איי.ג'יי נמצא נכון לעכשיו על גבי ספינה. הוא, בל נשכח, ניסה לטבוע.
לוקח את הזמן
בזמן שטוני ופולי מחכים לסוכן האריס פולי מתעצבן מהאיחור וטוני אומר לו: "תהנה מהמוזיקה". המסר הזה מכוון גם אלינו. קחו את הזמן, תיהנו ממה שנשאר. קחו את הזמן כי כל הפרק הזה לוקח את הזמן, לא ממהר לתקתק עניינים, למרות שכל צופה סופרנוס אדוק רק מתפלל לעוד שניית מסך. טוני לוקח את הזמן מהרגע שהוא רואה את מכונית הסוכן ועד שהוא נכנס אליה. כרמלה לוקחת את הזמן ללכת לשירותים בפגישה עם המטפלת של איי.ג'יי. גברת, נגמר לנו הפרק, מה שירותים עכשיו? ומסר חשוב לא פחות. תהנו מהמוזיקה. כי לכל צליל בסדרה הזאת יש נימוק. אז תקשיבו טוב. לאווירה, למילים.
פולי וטוני שומעים באוטו את "דניס", להיט הדו-וופ המתוק, הרומנטי והסיקסטיזי של Randy and the Rainbows (שבוצע שנים מאוחר יותר גם על ידי להקת בלונדי). "אוי, כשאנחנו הולכים, זה מרגיש כמו גן עדן/ וכשאנחנו מדברים זה תמיד מרגיש כל כך נחמד...". סוג של אמירה צינית על חשבון מערכת היחסים של טוני עם הסוכן האריס, מי שהיה אויבו. נדמה שהם רוחשים ממש חיבה אחד לשני, במיוחד הסוכן לטוני. ברגע מתוק של אמפתיה האריס משחרר בנונשלאנט "What's up, my friend?" וברור שלא בציניות. גם טוני מרגיש אמפתיה כלפיו, כשהוא נוכח שגם לו יש בעיות תקשורת עם אישתו, בעת שהאריס רב איתה בפלאפון. בהמשך האריס נותן לטוני מידע על פיל, וכשהוא שומע שהאחרון נרצח, הוא למעשה הדמות היחידה שמגיבה לזה. ובחתיכת שמחה. "עוד ננצח את הדבר הזה!" הוא צוהל למשמע הידיעה, משל היה בעצמו צופה אדוק של הסופרנוס, שחושש לגורלו של גיבור הסדרה, ולא אחד שכרוך בחייו באמת.
אבל "דניס" הוא סוג של הסתלבטות על חשבונם. כיצד נהיה כל כך כיף לשניכם ביחד? הרי זה לא תמיד היה "כל כך נחמד" לכם אפילו להביט זה לזה בעיניים. וזה עוד בניגוד למערכת היחסים של טוני עם פולי, מי שאמור להיות חברו הקרוב במשך שנים כה רבות. ככל שעובר זמן טוני רק מתרחק מפולי שחנך אותו לראשונה כרוצח. הוא חושד בו כמלשן, ובז לו בלי סוף כמעט בכל שיחה שלהם. אפילו כשפולי מספר לו בגילוי לב, שלטענתו הוא ראה את מריה הקדושה, טוני מסתלבט עליו. כמו שאמר לו איי.ג'יי: "הכל בדיחה בשבילך". לכן השיר "דניס" הוא גם עקיצה כלפיהם. "את החלום שלי ואני בגן עדן בכל פעם בה אני מביט בך ...". טוני הוא בטח לא החלום של פולי, כשהאחרון מסרב להצעה שלו, שמסמלת עבורו עוד צעד בדרך לקבר, כמו אלו שמילאו את אותה משרה לפניו.
כשטוני מציע לו את התפקיד מכניס הכסף מתנגן ברקע הביצוע האדיר של Creedence Clearwater Revival ל-"I Heard it Through the Grapevine" של מרווין גיי. השורה "האם אתה מתכוון לשחרר אותי בשביל הבחור השני שהיכרת קודם?" מופיעה באותו שיר במקור. והדרך היחידה של טוני לשכנע את פולי לקבל את הגו'ב היא באמירת "אני אמנה את פטסי". הכבוד של פולי במקרה הזה חזק אפילו יותר מתאוות הבצע שלו. "אני חי כדי לשרת אותך אדוני" הוא אומר בחיוך, אבל הוא יודע מה הוא אומר. לא יעזור, טוני אינו באמת חבר שלו. הוא הבוס. ובין מרעיו הטורפים, כמו קרלו שהיה "חבר" רק עד לפני כמה דקות, פולי הוא בודד, כל כך בודד. ועדיף לו להיות זאב בודד ובכיר, מאשר לראות את פטסי קוטף את הפירות שהוא השקיע כל השנים. את פרחי ההשקעה שלו. אגב, לפולי יש רינגטון של "ססיליה" של סיימון וגרפונקל.
הסוף חברים, הסוף
טוני נכנס למסעדה לארוחה המשפחתית, הסעודה האחרונה. המקום - "הולסטנז", מסעדה וותיקה בבלומפילד, שמהווה במציאות סמל למקום שלא נכבש על ידי התאגידים, עם תפריט שכולו רטרו אמריקאי והיא באמת ידועה בזכות טבעות הבצל הביתיות שלה. סמל לעולם הישן של טוני. להבדיל מהסיאוב של החלום האמריקאי, עליו קובל איי.ג'יי בסעודה אחרת בתחילת הפרק, "הולסטנז" מציגה פן אחר של אמריקאיות. פן מלא תמימות. כמו השירים הישנים שמתנגנים בה.
ברמקולים מתנגן "All That You Dream " של ליטל פיט, להקת רוק דרומית שמתיישבת טוב עם טעמו המוסיקלי של טון. "כל, כל שאתה חולם" הם שרים "מגיע ובוהק באור כסוף/ עננים, עננים משנים את הסצינה/ גשם מתחיל לשטוף את כל האזהרות הללו". "עננים משנים את הסצינה" עוד הערה בגוף התסריט. ואזהרות, נאמר לנו בשיר, יהיו כל הזמן. לאן שלא נביט במסעדה נמות מפחד. האם הגבר שנכנס לשירותים ינסה להתנקש בטוני? האם משפחת סופרנו אינה חשופה להכאיב במקום כה ציבורי? האם מדו תעשה תאונה או תתפוצץ עם האוטו? אבל אלו רק אנחנו, הצופים, שפוחדים. כי עבור טוני שוב הגשם, מותו של פיל, שוטף את האזהרות. ומה יהיה עכשיו, איך תעזבו אותנו כשאנחנו כל כך מודאגים?
טוני רוצה לבחור שיר. שיר סיום. כי הוא יודע צריך להקשיב למוזיקה; ליהנות ממנה.
Don't Stop Believing" " מ-81' של להקת רוק האיצטדיוניםJourney הוא השיר הנבחר. השיר הזה שיחק תפקיד מפתח גם בסרט "Monster" עם שרליז ת'רון. כנראה שהאמירה פה היא כפולה:
1. ל"סופרנוס" מגיע אוסקר.
2. גם הגיבור האהוב שלנו הוא סוג של מפלצת, לא יעזור. טוני הוא רוצח.
כרמלה פותחת את הדלת עם כניסת אקורד הפסנתר הראשון. "רק בחורה מעיירה קטנה" שרים ג'רני, "חיה בעולם בודד/ היא לקחה את רכבת חצות נוסעת לכל מקום/ רק ילד עירוני...". כרמלה לקחה את הרכבת, את ההימור של חייה, כשהתחתנה עם טוני. והיא נותרה בודדה, גם אתו. דרך הפסנתרים הרגשניים של ג'רני טוני מביט בה בחיבה עצובה. הוא יודע שגורלם קשור, תמיד. זוג בודדים. והבוס הגדול הוא עדיין ילד עירוני, עדיין ילד. קרוב לוודאי שהוא היה רוצה לראות את כרמלה לפחות עוד קצת כילדה, כמו הילדות שהוא הלך וזיין במהלך כל נישואיהם מאחורי גבה.
"זרים, מחכים, במעלה ובמורד השדרה/ צלליהם מחפשים בלילה/ אנשי אורות רחוב, חיים רק כדי למצוא רגש/ מתחבאים איפשהו בלילה ...". מיהם כל האנשים האלה במסעדה? כל אחד יכול להיות אויב, מרגל, סוכן, רוצח. כולם חיות טרף פוטנציאליות באותה מידה שכולם יכולים להיות נפשות תמימות ונקיות. גם טוני עבורם הוא הזר, שמתחבא בלילה ועלול לסיים את חייהם באותה קלות בה הוא יושב במסעדה לעוד ארוחת ערב רגילה.
"עובד קשה כדי למלא את כרסי/ כל אחד רוצה ריגוש/ משלמים הכל כדי לשחק בקוביות/ רק עוד פעם אחת" - במה איי.ג'יי עובד עכשיו קשה? "כל היום אני רק מביא קפה". סוג של חזרה לאותה נקודה בה הוא היה עד לפני מספר פרקים. "משלמים הכל כדי לשחק בקוביות" - טוני לעולם לא יפסיק להמר. "מאז שהוא מת" אומר טוני על כריס "המזל שלי בהימורים התהפך לגמרי". הוא עדיין מנסה לשכנע את עצמו שהולך לו. שיש משהו בוגר ואחראי בהימוריו, כשגרוע מכך הוא לא מפסיק להמר גם על חייו וחיי משפחתו בדרך החיים שלו. נקודתית, למשל, בדרך החשופה בה הם יושבים ואוכלים. "כל אחד רוצה ריגוש". טוני מכור לריגוש. וההתמכרות הזאת מערפלת את חושיו לגבי ההשלכות הפוטנציאליות. שום דבר לא השתנה.
"חלק ינצחו/ חלק יפסידו/ חלק נולדו כדי לשיר את הבלוז" - אז מי ניצח? טוני באמת ניצח רק כי פיל מת? אפילו לא ראינו את התגובה שלו לזה. ומה עם סיל המסכן ששוכב בקומה? אין פה מנצחים ומפסידים, ההימור ממשיך. "חלק נולדו כדי לשיר את הבלוז" - הבלוז זו תעשיה שמגלגלת מיליונים על-פי טוני, כפי שאמר העונה. הבלוז הוא גם הגורל שלו. גם כשלכאורה הולך לטוני, בפרק מלא בהתחלות חדשות, הגיבור שלנו הוא אותו גיבור. בדיכאון.
"אוי, הסרט לעולם אינו נגמר/ הוא נמשך עוד ועוד ועוד ועוד" - וזה המסר שמועבר אלינו, ולא לראשונה בסדרה, דרך שיר. הסרט הזה לא נגמר ולא ייגמר. ולא כי מישהו רצה להותיר בו חורים לא פתורים ולעצבן אותנו. אלא כי זו המציאות של גיבורי הסדרה. רק תסריט יכול היה לארגן התנקשות או תאונה בסיום. אבל זו לא הוליווד. אלה החיים האמיתיים, העולם פשוט ממשיך. מי יודע מה יהיה, כמה זמן הם יחיו ומה יקרה איתם. זה לא מה שמשנה. הגיבורים הם לא המסר של הסדרה. אין בה האללה. איידוליזציה. המסרים שהיא העבירה והמציאות שהיא מתארת יימשכו, עוד ועוד ועוד, גם אם אנחנו לא נחזה בהם דרך המסך.
איך אמר פולי , אולי השורד הכי גדול של הסדרה, זה שרק לחתול שמפחיד אותו יש יותר נשמות ממנו: "מה אפשר לעשות? החיים ממשיכים". גם קודם, כשטוני עובר על השירים לבחירה, הוא מביט בשמות שירים כמו "מקום בודד" ו"במי תיתקל", שחוזים סיום לא מזהיר. האם ייתכן שלמרות הכל טוני עושה בחירה שמרמזת על המשך מואר יותר אחרי שניפרד ממנו? "אל תפסיק להאמין" הייתה הבחירה שלו. אבל במה בדיוק טוני מאמין? "אל תפסיק להאמין/ אל תפסיק"- קאט. יישאר לנו הרבה על מה לחשוב, גם כשזה נגמר.
ומשהו אישי וקטן
המאמר הזה הוא גם הפינאלה שלי ככותב. למען הסר כל צל של ספק, זוהי הבחירה שלי, לא לכתוב יותר בשום מקום, ולא הבחירה של עורכיי בכל המקומות בהם כתבתי, כולם כולל כולם. אז תודה לכל עורכי ועורכותיי בכל השנים. אני בטח אצוץ מידי פעם, אבל רק לעיתים רחוקות. תודה למי שקרא אותי כל השנים ולא שנא אותי על הדרך. ועוד משהו קטן לסיום אל תעזו לא לראות את העונה החדשה של "המגן". וכנ"ל לגבי הרימייק ל"באטלסטאר גלקטיקה"- כל העונות. קאט.