פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תנו לחיות למות

      הסרט הרביעי בסדרת "מת לחיות" נראה כמו לונה פארק, אבל רותם דנון שואל איפה המאדרפאקר, בתוך הייפי-קאי-איי?

      ברוס ויליס בן 52. בן דמותו ג'ון מקליין אינו מסגיר את גילו, אך סביר להניח שאינו רחוק משם. עם זאת, הוא עדיין נורה, מוכה, מוטח, נחתך, דמו מוקז ועצמותיו מפוצפצות כמעט בכל שניה מ-130 הדקות שיש ב"מת לחיות 4", וכרגיל – הוא רק מתחזק מזה, נהיה קשוח, ממוקד וקו?ל יותר. אכן, ג'ון מקליין הוא אחת מהדמויות הגדולות בז'אנר שלו לדורותיו, שילוב של ויל קיין של "בצהרי היום" ומרטי ריגס של "נשק קטלני". מצד אחד, הוא דפוק בחייו האישיים, אפור בחייו המקצועיים, אבל תפילו על כתפיו את גורלם של הרבה מאוד אנשים במעט מאוד זמן, או כמאמר הסאונד-בייט הקבוע דאגו שיהיה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, והוא יהפוך לסופר-הירו חד, נחוש ומאוד משעשע.

      אבל אל תטעו, ההכפפה של סרט נוסף תחת המותג "מת לחיות" היא שרירותית עד מעצבנת, ו"מת לחיות 4" אינו מתקרב לאפיזודות 1 ו-3, שני הסרטים האדירים אותם ביים ג'ון מקטירנן, יותר למספר 2 של רני הרלין, הבן החורג בסדרה הזו. מקטירנן, שהעשור האחרון של חייו המקצועיים הוא עצוב למדי, מעורב כאן יחד עם ברוס ויליס כמפיק. אך חבל שלא נתנו לו לביים את כל הסדרה, בדומה להפקדת כל ארבעת סרטי "נשק קטלני" בידיו של ריצ'רד דונר, במאי שלו ולמקטירנן יש הרבה מן המשותף. הבחירה נפלה כאן על לן וייסמן הצעיר, שאת "מלחמת האופל" שלו לא סבלתי, ועבודתו כאן נראית כשל ילד בלונה פארק – כלומר, "תיהנה מכל המתקנים אבל תהיה ממושמע". ואכן וייסמן מנצל את התקציב האדיר שברשותו לטובת לא מעט קטעי אקשן נהדרים, בומבסטיים ומופרכים במידה הנכונה.

      בן זונה אנלוגי בעולם דיגיטאלי

      תסריט מושחז, מפתיע וחכם כשל "מת לחיות" המקורי לא תמצאו כאן. כלומר, אם נחדד את זה - תסריט, באיזושהי צורה סבירה, לא תמצאו כאן. מקליין, מלווה בהאקר מחשבים מגה-גיקי (ג'סטין לונג, שעשה פרצופים מפוחדים דומים ב"ג'יפרס קריפרס"), מנסה לאתר את ההאקר הגדול מכולם, איזה חולרע שמשבית את כל ארה"ב בשביל מעט בצע כסף והרבה נקמה. התוצאה מבחינה סיפורית מזכירה את "הרשת", הבזיון של ארווין וינקלר מ-1995. כלומר – איזה פחד, התלות הטכנולוגית הזו עוד תהרוג את כולנו. ומקליין, כמובן, הוא בן זונה קול?י ואנלוגי, בעולם רכיכתי ודיגיטלי.

      בין לבין, יש המון אקשן וגם לא מעט דיאלוגים מוצלחים, אבל הכל נשען על דמותו של מקליין, שלא זוכה לתמיכה בשום צורה – בטח לא לקונטרה משמעותית, כשהנבל התורן (טימותי אוליפנט) נראה כמישהו שלקח את גלולות האנטיפתיה, אבל לא באדיקות – דמות חיוורת ומשעממת למדי. איפה אוליפנט ואיפה אלן ריקמן או ג'רמי איירונס. כדאי לשים לב גם לעובדה שמסרט לסרט, הולך "מת לחיות" ומתפזר מבחינה גיאוגרפית, היבט שהפך את הסרט הראשון לכה-גאוני. מבניין בודד, לשדה תעופה רחב (ועוד קצת), לחצי ניו-יורק והפעם: הרבה יותר מדי מהצד המזרחי של ארה"ב.

      אתם יודעים, בשביל ילדים

      השאלה שנשאלת בסיכום היא כמובן: האם היה צריך לבטל את המותג, ולא להיכנע לחמדנות שמשמנת את גלגלי הפרנצ'ייז העתיק הזה? יכול להיות, אבל כנראה שרק דמות כמקליין יכולה להוביל סרט כזה כמו שצריך, ובהוליווד כבר לא ממציאים הרבה מקליינים. הכישרון של מנהלי הפיתוח, דור 2007, מסתכם בקיצוץ המילה "פאקר" מהביטוי "ייפי קיי-איי מאדר-פאקר" (לא צוחק, אמיתי לגמרי), כדי להשאיר את דירוג הסרט כ-PG13, כלומר בגדר ההמלצה החיוורת להורים לשים לב לפני שהילדים הולכים לראות את ברוס הגדול מכולם מפוצץ ת'עולם. ונכון, אולי באולפני פוקס לא חשבו יותר מדי על העובדה שרוב הדור שגדל על מקליין מרוחק היום שנות-אור מקהל היעד שלהם, בני 13-25, ואכן הפתיחה של "מת לחיות 4" איכזבה מעט – עם 33 מיליון דולר הכנסות בסוף השבוע הראשון, סכום אסטרונומי, אם היינו ב-1988, לא ב-2007. אבל אין מה לדאוג להם, מעבר להכרה הבינלאומית של המותג, גם האמריקאים יתאהבו במקליין מחדש, הקיץ הזה זקוק לו בשלב זה כמו אוויר לנשימה, ואז מה אם התרכובת שלו היא יותר גז מזגנים מחמצן מרענן, זה עדיין כיף גדול.