פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מישהו לטוס איתו

      27 אלף רגל מעל פני הים, אתם בדרך לחופשה באקוודור. פתאום, המטוס מתחיל לרעוד וצולל. איזה ספר כדאי לכם לקרוא באותו רגע? אוריין מוריס ממליץ

      הקיץ שוב מגיע, הדירות חנוקות, וכל מי שיכול לשים ידו על כרטיס טיסה חוטף אותו, ובורח כמה רחוק שרק אפשר. כמו כל אסיר נמלט, מי שבורח זקוק לקצת עזרה מבחוץ, וזה הזמן להתחיל לחפש מישהו לטוס איתו, להעביר איתו קצת זמן בדרך למקום אחר – מישהו כמו ספר טוב.

      לא כל ספר מתאים להיקרא בכמה שעות, במטוס, בגובה 27 אלף רגל מעל פני הים. במיוחד כאלו שמזכירים לנו שאנו במטוס, בגובה 27 אלף רגל מעל פני הים. בדיוק לשם כך עשינו רשימה קצרה של ספרים שכדאי, וכאלו שלא רצוי, לקחת איתנו כשאנחנו ממריאים לאוויר: רשימת הספרים שאסור להעביר במכס כוללת ספרים שבעיקר יעשו לכם ורטיגו. הרשימה של אלו שרצוי להעביר בשיקוף גם היא אינה מורכבת מספרי טיסה טיפוסיים: היא מחולקת לספרים רובם אמנם דקים וקריאים, אבל חלקם קצת קשים להשגה, והם בעיקר יעיפו אתכם למקום שלא ציפיתם לו, רחוק מיעד הנחיתה שלכם.

      נא לא לעלות למטוס עם הספרים הבאים: (אסור לקחת)

      נוכח הים / דוד פוגל

      הנובלה "נוכח הים" היא כנראה האנטי-ספר האולטימטיבי לספר הטיסה הקליל. זוג צעיר, גינא הנאה עד מאוד וארוסה בארט, יוצאים ממרכז אירופה לנופש בריביירה האיטלקית. שינוי האקלים המנטאלי פותח את המרחבים הכמוסים בתוך הזוגיות ובתוך כל אחד מהם: מרחבים אלה מוצפים ומותקפים עם כל מפגש של בני הזוג בתושבים המקומיים כמו גם במטיילים אטרקטיביים אחרים. עד מהרה מוצאים עצמם בני הזוג נסחפים אחר הצעות ומגלים כמה דברים שלא שיערו על עצמם.

      פוגל, הפך בארבעים השנים האחרונות לסוג של אגדה בקרב כותבים ומבקרים, והתימות שלו רלוונטיות יותר מאשר אלו של סופרים רבים מאוחרים ממנו. רק השפה הייחודית שלו דורשת איזו מלאכה של התגברות בשביל להיכנס בלב העניין. הציר הזה, של קריסת "המובן מאליו" בכל המשא ומתן הזוגי, הוא זה שהופך את הספר למאיים במיוחד עבור אלה שנעים בשניים בקיץ הזה, במטרה לנפוש ואולי אף לבסס את הקשר. מצד שני, הוא מכיל גם מסע שכדאי לעבור בשביליו לפני שמגיעים למעמד של "איי דו".

      (הספריה הקטנה, סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 2005)

      אשה באור / הגר ינאי

      קודם כל, "אשה באור" הוא ספר מרתק באמת שנקרא בנשימה אחת. לא דבר מצוי. הסיפור סובב סביב בחורה ישראלית צעירה שנוסעת ליפן, תחילה לעסוק באירוח, עולם לילי של משחק והתחפשות, ובמקביל נכנסת יותר ויותר לעולם הזן, שהוא קו עקיב, חד ונקי. הגיבורה מג'נגלת בין שני העולמות עד שלבסוף השניים מתכנסים, בצורת רומן אסור בתוככי המנזר הזן בודהיסטי, ונכנסים למערבולת של פחד ותשוקה עד הסוף הבלתי נמנע.

      מה שעושה את הספר טוב כמו שהוא, היא הגישה הבלתי רומנטית של הכותבת, שעורכת דין וחשבון נוקב עם עולמה וגיבוריה. והוא גם סקסי ומעניין. דווקא בגלל כל המעלות האלה הוא אינו מתאים לטיסה, כי בסופו, הוא מזכיר לנו שהמרחק לא עובד, והתשובה נמצאת בקרוב ולא ברחוק. בקיצור, הוא מחזיר אותנו הביתה.

      (הוצאת כתר, 2000)

      דבש אריות / דויד גרוסמן

      מי לא זוכר את הסצינה המופרעת בסרט "פייט קלאב" בו נפער חור בבטן המטוס והנוסעים נקרעים ממקומותיהם, ונתלשים אל החלל הסתום של הלילה. "דבש אריות" לדויד גרוסמן, המספר מחדש את הסיפור המקראי של שמשון הגיבור, מחולל בתא המשפחתי הרס דומה. מפרק אותו ליסודותיו הבלתי נאמנים, ולתנאים הלא כשרים של התהוותו.

      בקצרה, עבור מי שלא זוכר: מנוח נשוי לאישה, שכך היא מופיעה - ללא שם. אין להם ילדים, וככל הנראה היא עקרה. בא מלאך בשם פלאי, המבטיח לה בן. האישה מספרת למנוח בעלה על הנבואה, אם כי משמיטה כמה פרטים, וזה אינו מאמין ומבקש לראות את המלאך בעצמו. המלאך נעתר וזורע בשניהם פחד אלוהים. מתוך הסוד הזה נולד הבן המפורסם. ואז, במין מחול משונה בו כל אחד משרת פונקציה אלוהית אחרת, קם הבן, ענק בעל כורחו, והולך אחר תשוקותיו החוצה מבית הוריו ומגיע לבסוף עד ללב ליבה של פלשת.

      גרוסמן מצליח, במדרש המודרני הזה, להחיות את הקדרות והחומרה של סיטואציה משפחתית בלתי אפשרית מלכתחילה, שהפערים בה רק הולכים ומתרחבים ככל שהבן גדל ומגשים את ייעודו. והוא מספר זאת ברגישות, בפרטיות מכאיבה, ובכתיבה נפלאה – מה שרק הופך את האירועים למבהילים עוד יותר, קשים עוד יותר עבור קורא שרק ביקש להעביר כמה שעות איכות עם ספר טוב באוויר.

      (הוצאת ידיעות אחרונות, 2006)

      המשחק של אנדר / אורסון סקוט קארד

      "המשחק של אנדר" הוא ספר מדע בדיוני קאלטי, על עולם המצוי במלחמת קיום עם זן תבוני של חרקי ענק מן החלל החיצון. עד כאן, אין דבר שיערער את שלוותם של הטסים במטוס. הבעיה מתחילה כשמגלים שאנדר, שאותר בקפידה על מנת להציל את המין האנושי, הוא ילד בן שש, מאומן על ידי אגף סודי בממשל להפוך ליצור קטלני באמצעים שונים, עד כדי סיכון חייו ממש. אחיו מאיים לרצוח אותו, והממשל לא בוחל להשתמש בקנאותו של זה בשביל לחשל את אנדר. במהרה אנדר מוצא עצמו נאלץ להרוג ילדים אחרים.

      המשחק של אנדר הוא המשחק שמשחקים באנדר ללא ידיעתו, ואנו הקוראים שותפים בידיעה ובאי הידיעה למניפולציה האכזרית - פוזיציה מאוד לא נוחה כשהאלימות מתחילה לפעפע בדמו של הילד המסכן, ואנו נקראים להזדהות עם הייסורים והחרטות אליהם נחשף הגיבור הרך. זה ספר שמכתים את הקורא במזימה, ומטיל ספק ביכולת הזיהוי שלנו את המציאות לאשורה - עד הטוויסט הסופי שמפיל גם את הקורא לתוך המלכודת המפלצתית של השלטון. ספר עוכר שלווה מקצועי, לא מומלץ לטסים עם טף וטיף או לנשים הרות.

      ( תרגום והוצאה: אופוס, נדפס בארה"ב - 1985)

      את והב בסופה / עמוס קינן

      עמוס קינן הוא, לדעתי, הכותב הכי קול שאי פעם הוציא ספרים בשפה העברית. אני קורא לו "כותב" ולא סופר, מכיוון שמה שמעניין את קינן זו דרך הביטוי, ולא הולכת הקורא בנבכי הסיפור. את קינן זה מזמן כבר הפסיק לעניין, ולכן הוא אינו מטריח עצמו במלאכת הסיפור, ובצדק מבחינתו. אז מדוע לא לקרוא את העברית הכי קולית בישראל בדרך לבנגקוק, סיאטל או אמסטרדם?

      "ביום סגריר בקנדה, כפי הנראה, ואולי במקום אחר ביום אחר, התאבד שלתיאל."

      זהו משפט הפתיחה של הספר. הבעיה אינה בפסימיות. מה שמעורר כאן חרדה הוא המשפט הארור הזה, שבא לפני "התאבד שלתיאל". משפט שמייתר את מה שבא אחריו ומעניק איזה ממד של זילות לחיים, זילות שבטח לא היינו רוצים לייחס לאלה שלנו. גם שאר הפרטים הנמסרים מחדירים בנו את אובדנה של נקודת מרכז יציבה בספר, שבאמצעותה אפשר היה לקוות להתמצא בין עיקר לטפל או בין מרחב לזמן. עם התקדמות הגיבור, או נסיגתו, המהלך הזה מחריף עד למצב בו הוא אינו יודע עוד את שמו שלו.

      זה בדיוק מה שאנחנו לא רוצים לחוש כשאנו תלויים באוויר בין כאן לשם. בדיוק בשביל זה יש משענת רחבה וסמכותית לכסא, עם מסעד ליד, ודיילת מתוקה, שתביא לנו כל מה שרק נבקש.

      (הוצאת כתר, 1988)

      אנא הדקו חגורות ופתחו בעמוד הראשון: (אפילו כדאי)

      חרוזי החיים והמוות / עמוס עוז

      עוז הוא כל מה שקינן לא: הוא סופר. גם הוא מתענג מהשימוש במילים, אבל הן משרתות אותו אחרת. הוא מייצר נוי ממילים, מן יופי מטופח, שתכליתו לשרת את ההלך העובר ביניהן – הקורא. העבודה של סידור המילים היא עבודה של תזמור ולא של פיסול. אגב קריאת הספר, עם כל הדחייה שיודע עוז לעורר, הבנתי שלפניי מאסטרפיס. עוז הוא מאסטר, אמן המצוי בשלב של שליטה מוחלטת על החומר. ולא, זה לא הספר הגדול ביותר שלו, אבל גם בו המאסטר ניכר בהחלט.

      תנאים אלה מספקים לטסים קריאה טובה, משום הוודאות שאתה מצוי בידיים טובות, של קברניט היודע את מלאכת ההיגוי. איזו פנייה שלא תיקח, תגלה כי הסופר כבר היה שם לפניך, זיהה את כוונותיך, מחשבותיך, ובעצם הוביל אותך לשם, אל חיקו. לכן, לא יאונה לך רע בנתיב הטיסה של עוז, וזה דבר שטוב לדעת בגובה הזה שאתה עכשיו מצוי בו.

      (הוצאת כתר, 2007 )

      לנצח שדים / עורך: חה צ'י פאנג

      בספר היפה הזה לוקטו סיפורים עם מאפיין אחד חוזר: גם כשידו של השד על העליונה, האדם תמיד יכול להביס אותו, כיוון שהשד ניזון מן הפחד שבאדם ולכן למעשה תלוי בו. רק אמון מוחלט של האדם בעצמו יכול אם כן לגרש את השד. המוטיב הזה חוזר בגרסאות מצחיקות ומפתיעות. מה שנחמד הוא שלצורך התגברות על השד, מצד אחד יש לקבל את עובדת קיומו, ומצד שני לא לכבד את אותו קיום באופן מוחלט.

      הטכניקות האלו משמשות כמטאפורה להתמודדות עם הבלתי נעים והמפחיד בעולם. ואם אין יודעים מי מתמרן את רעות העולם, העובדה שלסינים יש שיטות להביס את אותו מקור של פורענות הוא דבר מעודד ומחזק שיש להתעמק בו פה במזרח התיכון. הספר עשוי קטעים קצרצרים, כך שבטיסה - כשפרפור הלב מורגש, ועולה מחשבת חרדה - אפשר מהר לבלוע סיפור ניצחון סיני קטן ולתת לשד מכה נמרצת על הראש, שילך להתעסק אם מישהו אחר, אבל לא איתך.

      (מבחר סיפורי ניצחון סיניים על שדים ורוחות; הוצאת נהר, 2007)

      נערות הפרובינצינה העצובות והשאפתניות / נורית זרחי

      לכאורה, החומר של זרחי הוא הדבר האחרון שהיית רוצה איתך לצד כנף המטוס. העננה של דיס-אוריינטציה שאופפת אותך כשאתה שוקע בכתיבה שלה היא חוויה לא פשוטה גם בקומת קרקע. אך כל זה נכון רק למפגש הראשון עם הכותבת. בסיבוב שני - אם קינן הוא הכי קול, ועוז הסופר השולט, אז זרחי היא הכי אמיתית. למרות שתטולטל רבות בטיסה הזאת, אתה תצא לבסוף בשלום, ועם הכרת התודה הראויה לכותבת הכי אמיתית בישראל.

      בספר היפהפה הזה קורה משהו - לא ברור לגמרי מה, כי הוא מתרחש בעזובת שיכון ישראלי משנות ה-50 וגם בנוור-נוור-לנד בעת ובעונה אחת, וגם קצת בתל אביב של הסבנטיז. יש פה ילדות ובגרות וזקנה, בקול שמערבל ורוקח את כל אלה עד למשפט הסיום, שחותם, בתמצות כמעט אכזרי: "אולי לא התחתנו פה, אבל לפחות אף אחד לא מת." ועם האמירה הזאת אפשר לחיות חיים שלמים, ולקרוא בערך כל מה שהדעת מעלה, ולרדת מהמטוס ולהמשיך בטיול בלי דאגות מיותרות.

      (הוצאת כתר, 2007)

      הרצוג / סול בלו

      "הרצוג" יכול להתאים כספר טיסה רק לאלה הנוסעים במצב תודעתי מסוים מאוד: אלה שחייהם נשברו. אלו יפגשו אדם שבפעם הראשונה מסתכל על חייו שנפתחים לאורכם ולרוחבם כמו נוף ממטוס. נוף של ארץ חרבה. הרצוג פוגש תמונה זו בגיל 50, כשאין עוד הרבה מה לעשות, רק להסתגל לקמטים החדשים שחורשים את מצחו, לעיניו המוקפות עיגולים שחורים. למצבו הבנקאי המדאיג.

      הוא רואה זכר ליופי, שבוזבז ביהירות פזרנית ושלא יחזור. עם הנתונים הכואבים האלה הרצוג צריך ללמוד שוב לחיות, לאהוב. לאהוב את עצמו ואת ילדיו, מה שנותר לו לאהוב אחרי גירושים שניים. הוא לומד למחול לעצמו, או לפחות לא להלקות את עצמו חזק מדי. הוא בוחר שלא להתמוטט, וגם אם להתמוטט קצת, אז לא נורא. וזאת גישה נעימה וסלחנית, כי כולנו קצת כמו מטוס צולל – אם כבר צוללים, אז מוטב כבר לצלול ברכות. לנחות. לחזור לאדמה ולנוח.

      (הוצאת זמורה - ביתן, 2005)

      מסע בחלל הפנוי / דב אלבוים

      הספר של אלבוים בהחלט לא נכתב כספר טיסה. זהו סיפורו האישי על עזיבת הבית החרדי, התנערות מהאמונה והשיבה המאוחרת אליה, עם כל התהיות והשאלות המתלוות לניסיון לרכוש תמימות שניה. למרות זאת, יש בקצב שלו משהו נעים שמאפשר פתיחה וסגירה, ושוב פתיחה ושוב סגירה. אולי התנועה המעגלית שעומדת בבסיסו מייתרת את הצורך לגמור מהר במקרה הזה. זה ספר שיכול להיקרא בטעימות, וגם יפה ומאיר עיניים למי שעיניו סקרניות לזהותו היהודית הזנוחה. טיול זו הזדמנות מצוינת לחדש קצת את המבט היגע שלנו.

      לפעמים נדמה כי מה לנו וללבטיו הקודחים של אלבוים, הדרמה הגדולה שלו לא עוברת אלינו. יש באלבוים איזו תביעה לתשומת לב שמזכירה ילד מגודל, אבל לילדים סולחים, והחוויה שלו היא באמת יוצאת דופן. וגם האינטנסיביות של חוויה זאת, אותו מקור אנרגטי של תנועה, היא הזדמנות בשביל רובנו להגיע למחוזות שבאחת הם זרים גמורים לנו ובאותה נשימה הם מבשרינו, אבותינו. לא רק ההיסטוריה האלימה והמקוטעת מבן גוריון ועד לביבי, אלא רציפות של עם שידע לתת תשובות לבניו גם בגלות, אליה אתם נוסעים.

      (הוצאת עם עובד, 2007)