פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      במערב יש חדש: "דדווד" מחזירה את המערבון לאופנה

      הבהלה לזהב והחלום האמריקאי החזירו את גיל קדרון בזמן אל "דדווד", סדרת המערב הפרוע המופתית של HBO

      מי נגד מי?

      ברוכים הבאים לדדווד, מחנה לא חוקי ששוכן באמצע שמורה אינדיאנית בצפון מערב ארה"ב של המאה ה-19, וממוקם לצד מכרות הזהב הרווחיות ביותר בהיסטוריה האמריקאית.

      אנו מגיעים לדדווד בתקופת הבהלה לזהב, כשפושעים, נוכלים, חיילים לשעבר, אנשי עסקים, זונות, אופורטוניסטים וסתם אופטימיסטים מגיעים למקום בחיפוש אחר אותו חלום אמריקאי חמקמק. והפופולריות של המקום הופכת אותו ממחנה מצ'וקמק לעיירה לכל דבר ועניין.

      היו אלה ימים בהם החוק היווה לא יותר מהמלצה קלושה, המוסר קשור ישירות לאקדח שבחגורה, הגזענות והאנטישמיות (שכללו פרנויה מיהודים ושחורים) נחשבו לסטנדרט מקובל, והכסף היה הרבה יותר משמעותי מחיי אדם.

      המוח

      דייויד מילץ' היה אחד הכותבים הבכירים של הסדרה המעולה "NYPD", שהכניסה לטלוויזיה את הז'רגון הפרטי שלה, עם מונחים מקצועיים ומשפטים פתלתלים, מהסוג שקשה לעקוב אחריו ללא תרגום. ב"דדווד" לקח מילץ' את הסגנון לקיצוניות גאונית ממש, וכתב תסריטים שכוללים עשרות ומאות ציטוטים שראויים להיכנס לפנתאון של המסך הקטן. לא פחות.

      סטטוס

      העונה האחרונה נפתחה בשבת בערוץ 3. בארה"ב החליטה לא מכבר רשת HBO, לצער כל מי שמבין עניין, לחדול מהמלאכה אחרי שלוש עונות בלבד.

      פרסים עיקריים

      "דדווד" זכתה במספר פרסים על הצילום, התפאורה, התחפושות, התספורות (!) והעריכה, אך מעולם לא זכתה להערכה אמיתית, לה הייתה כה ראויה. מה שכן, השחקן הבריטי הוותיק איאן מקשיין, שנותן כאן את תפקיד חייו בטלוויזיה האמריקאית בטיפולו בדמות העסיסית של אל סוורינג'ן, קיבל את גלובוס הזהב בתום העונה הראשונה.

      הלקוח

      באספקטים מסוימים - כמו הדיאולוגים, האנדרסטייטמנט, התיאור המפורט והעשיר של הסביבה, הוויתור על שיפוטיות ואידיאליזציה, והאמירה החברתית - ניתן לראות בסדרה את "הסמויה" של המערב הפרוע. וזו, כידוע, מחמאה לא פעוטה כלל וכלל, כך שכל מי שמכור לעלילות בולטימור לבטח יהנה מאלו של דדווד.

      כמו כן, מכיוון שהתוכנית נשענת לא מעט על מאורעות היסטוריים ודמויות אמיתיות, חובבי ההיסטוריה בכלל והמערב הפרוע בפרט ימצאו ב"דדווד" מקור בלתי נדלה של עונג.

      תרבות צריכה

      מי שאינו דובר אנגלית אל לו לנסות לצפות ב"דדווד" ללא תרגום, לאור העובדה שכל משפט שני בסדרה מתחיל במקום מסוים, עושה טרקים ארוכים וסיבובים באמרות צד, ורק אז חוזר לפואנטה. בעצם, אחד המאפיינים הבולטים של "דדווד" הוא המחסור במשפטים פשוטים בעלי נושא ונשוא.

      דנה, למשל, לא קמה, לדנה יש סיפור חיים שלם שאיכשהו מתקשר לאירוע מסוים ולמצב הנפשי הנוכחי של הדובר, ומכאן היא עשויה למתוח את רגליה ולצאת ממצב השכיבה שבו הייתה עד עתה. אם אתם מבינים למה אני מתכוון (במידה שלא: תוותרו על ההורדות וחכו לטלוויזיה).

      בעד מי אנחנו?

      הדגש על אותנטיות היסטורית ברצח המפורסם של ווילד ביל היקוק (נורה בגבו בידי ג'ק מקאל בזמן ששיחק פוקר) מעניקה ל"דדווד" מימד של מעין מסמך היסטורי. ואחרי שאחת הדמויות המיתולוגיות של המערב הפרוע מוצאת את מותה, אנו מגלים כי נותרנו עם שני "גיבורים" שונים לחלוטין אחד מן השני - השריף סת' בולוק ומנהל הסאלון אל סוורינג'ין.

      דייויד מילץ' בנה עולם בו היחסים החברתיים בנויים על מראית עין של כבוד, כשמתחתה קבורים מתח, כעס, קנאה ופחד. בולוק (טימותי אוליפאנט), יותר מדמויות אחרות, מתקשה לשלוט ברגשותיו ולהחזיק אותן בבטן, כך שפעם בכמה זמן מתפלקת לו איזו קללה שלא במקום או אגרוף לא לעניין. כמובן שיש להבדיל בין המקרה הנ"ל לבין קללות שבמקום ואגרופים לעניין, כי כאלו יש בדדווד בשפע. אבל בין התפרצות זעם אחת לשנייה, בולוק הוא אדם מוסרי מאוד, שעומל שעות נוספות על מנת לשמור על השקט היחסי בעיירה, כמו גם על השקט היחסי בנפשו. הוא הגיע לדדווד על מנת לחיות חיים שקטים, אך מוצא את עצמו משחזר את אורח חייו מקדם כאיש חוק.

      סוורינג'ן, לעומת זאת, מתקשה להשלים משפט מבלי להשחיל איזה Cocksucker או שניים, ומרבה להשתמש באפשרויות הרבות שמאפשר השורש F.U.C.K, אבל זאת, איכשהו, מבלי שזה יישמע כמו קללה. הוא מנהל את מסבאת ה-Gem אחרי שברח לדדווד מצו מאסר בגין רצח, ומתייחס לעובדים שלו - כלומר לרוצחים ולזונות שלו - בלבביות סוורינג'נית. עובר זמן לפני שאנו מבינים שהמכות, ההשפלות, הכפייה, האונס והאיומים מגיעים אצלו דווקא ממקום של אהבה. ובצורה מעוותת זה מחמם את הלב.

      למשל, כשהוא אומר על סול (שאול) סטאר החולה, "Wave a penny under the Jew's nose; if they got living breath in them, brings them right around", הוא לא מחפש להעליב. גם לא כשהוא מבקש ממנו לסתום ו"לעשות את מה שיהודים עושים כשהם לא מקשקשים או גונבים את הכסף שאחרים הרוויחו בעבודה נוצרית קשה". מדובר בימים טרום הפוליטיקלי קורקט, מיינד יו.

      וכמו שלטוני סופראנו יש את ד"ר מלפי, גם סוורינג'ן עובר טיפול פסיכולוגי, רק, אעפס, ביזארי משהו. הוא מדבר בקול רם על בעיותיו, ומנסה להבין מה היו המניעים שלו, ממה הוא מפחד ולאן הוא הולך, כל זאת בזמן שהזונה הצמודה שלו עושה מלאכת קודש עם פיה. בפעמים אחרות הוא מדבר לראש של אינדיאני בקופסה, וזה - שוב, בצורה מעוותת - שומר על השפיות שלו.

      במהלך העונה השנייה שתי תפיסות העולם המנוגדות של בולוק וסוורינג'ן מתחילות לשתף פעולה, והרצון של בולוק להפוך את מקום מגוריו לטוב יותר מתיישב עם ראיית העולם האכזרית של סוורינג'ין ("Pain or damage don't end the world. The world ends when you're dead. Stand it like a man, and give some back").

      עזרים כנגדו

      בדדווד יש ערב-רב של דמויות, שהמשותף להן הוא מקום מגוריהן והניסיון לחיות, לדבר, ולהתנהג בהתאם למעמדם; או בהתאם למעמד אליו היו רוצים להשתייך; או בהתאם למעמד אליו היו רוצים שאחרים יחשבו שאליו הם משתייכים. מלבד זאת, כל אחד מהם הוא, כמו שאומרים, עולם ומלואו.

      אלמה גארט, או מיסיז גארט בפי כולם, היא אלמנתו של איש אמיד שנרצח בידי שליחיו של סוורינג'ן, רגע אחרי שקנה חלקה לכריית זהב, שבסופו של דבר הופכת אותה לאישה העשירה בדדווד. אבל לא משנה כמה כסף יש לה, היא עדיין אישה בעולם של גברים וממודרת ממוקד קבלת ההחלטות.

      סצנות האהבה שלה עם בולוק, רגע אחרי שהשניים פונים אחד לשני כמיסטר בולוק ומיסיז גארט ברשמיות אין קץ, הן תאווה לעיניים. כמובן שגם המשגלים לא מונעים מהם לשמור על פורמליות מעונבת, אפילו כשאין אדם אחר בסביבה.

      ישנן דמויות משנה רבות נוספות, כמו צ'רלי אטר וקלמיטי ג'יין, שותפיו של ווילד ביל היקוק המנוח. השניים הללו, כמו ווילד ביל, אכן חיו בדדווד בתקופה, כשאטר הקים את סניף הדואר הראשון בעיירה, וג'יין עשתה ככל יכולתה כדי להפוך לאלכוהוליסטית ללא תקנה. שניהם - כמו כמעט כל דמות אחרת בסדרה - מצליחים לגעת ללב בניסיונותיהם המגושמים לנהל חיים חברתיים כלשהם, במבוכה שלהם, ובחוסר הבטחון, בחספוס שמאחוריו עדינות, ובקשיחות שמאחוריה רגישות.

      עזר שממש נגדו

      נתעלם לרגע מדמותו הנלעגת של ראש העיר ומנהל המלון העירוני אי בי פארנם, שיותר משהוא בעל כוונות רעות, הוא בעיקר אדם עלוב ומעורר רחמים. אם כך, נותרנו עם שני נבלים - סיי טוליבר ומיסטר ג'ורג' הרסט. האחרון אכן היה איש עסקים עשיר כקורח בתקופה המדוברת, וניצל את מכרות הזהב של דדווד כדי להתעשר עוד יותר. במהלך העונה השנייה הוא הצטרף לסדרה, ומשקיע מאמצים רבים כדי להשתלט עליה דה פקטו. באווירת החלוציות שמאפיינת את דדווד (כמו גם את "דדווד"), הרסט מסמל את הסכנות שכרוכות בשוק פתוח ופרוע ללא כל הגבלות.

      טוליבר, מצידו, נראה על פניו ג'נטלמן נעים הליכות ומסביר פנים, אך במהרה מתגלה כי מנהל המסבאה הוא אדם בעל הפרעות נפשיות קשות, שגורמות לו להתנהג באכזריות פיזית ונפשית לכל הסובבים לו.

      אבל עם כל הכבוד להרסט וטוליבר, האויב העיקרי של החלוץ האמריקאי הממוצע היא הממשלה, כפי שניתן ללמוד מדבריו של אחד מעובדיו של הרסט: "I'm a sinner that does not expect forgiveness, but I am not a government official".

      בעל כורחם נאלצים תושבי העיירה להקים לעצמם בחטף ממשלה בכאילו, מתוך פחד שהשלטונות הפדרליים יעשקו אותם כשיספחו את דדווד לארצות הברית. דייויד מילץ' מציג את האדישות האמריקאית לדמוקרטיה שלהם לא כאופנה חולפת, אלא כטבועה עמוק עמוק באתוס המקומי. לא הפקידים או הנבחרים מנהלים את העניינים, אלא בעלי הכוח שנותרים מאחורי הקלעים. והתושבים? הם יודעים זאת, ולא ממש מתכוונים לעשות דבר בנידון. ובין כה וכה, אין להם ולו טיפת אמון בכל סוג של שלטון, ומעדיפים להשאיר את האחריות בידי אנשים פרטיים. רק שבמקרה שלהם, להבדיל מהמאה ה-21, אפשר להבין את הרציונל שהוביל אותם לכך.

      חורים

      כפי שכבר נכתב במדור זה, בסדרות איכותיות ורציניות אין באמת חורים, אלא רק בחירות. במקרה של "דדווד", היתרונות שלה הופכים אותה לסדרה מאוד תובענית, שמציבה רף גבוה, ואינה נגישה יתר על המידה. כשצופים בפרק צריך להתרכז, פן נאבד את חוט המחשבה של הדמויות, שכן כל אחד מהדיאולוגים והמונולוגים הינם מפותלים ומורכבים. כמו הסדרות הטובות באמת - היא מצריכה גם מהצופה לעבוד. והסביבה הפיזית, האלימות הקשה, והשפע של אנשים דוחים אינם מקלים עלינו את המלאכה.

      ואם אפשר טרוניה קטנטנה, לעיתים נוטות חלק מהדמויות לדבר אל עצמן בקול, ואגב כך מסבירות את מניעיהן ותוכניותיהן, ובחירה הזו של מילץ' נראית לרוב מאולצת ומיותרת.

      פאנצ'ים

      מעבר לכך, הייחודיות של הסדרה נובעת מהדיאלוגים שלה, שרבים מהם יכולים להוציא פרץ צחוק, לעיתים בניגוד גמור לכוונה המקורית של הדובר. ועם הזמן מתפתחת לה מודעות עצמית לניסוחים המורכבים, וזה הופך מצבים מסוימים למצחיקים אף יותר.

      קשה להגדיר זאת אנגלית של המערב הפרוע, או אנגלית גבוהה, כי גם חדלי האישים הגדולים ביותר טורחים להתבטא בצורה מסורבלת. אם כך, לא נותר אלא לכנות זאת דדוודית, שמאפיין נוסף שלה הוא חוסר המיקוד שבה. והעובדה שהדמויות לעולם לא יגידו ישירות את שעל לבן הופכת את המילים שהן כן אומרות למשמעותיות הרבה יותר, בין אם מדובר בהלצה או בווידוי רגשני.

      הדדוודית הזו מגיעה לשיא הפאר וההדר בשיחות בין סוורינג'ן והשותף הסיני שלו, וו, שבפיו לא יותר משלוש מילים באנגלית: סן פרנסיסקו, סווג'ן (שיבוש של סוורינג'ן), וכמובן - קוקסאקר. וו משלב את המילים הללו בכל דרך שהיא כדי להבהיר את עצמו, ודו שיח החירשים ביניהם הוא אמנות בפני עצמה.

      ב-HBO מתמחים, מלבד בהעלאת סדרות מעולות, גם בפתיחים מעולים לאותן סדרות. "הסופרנוס", "עמוק באדמה", "קרניבל", "הפמליה", "הסמויה" - היוצרים הצליחו להעביר כמעט את כל המאפיינים של היצירה לתוך קטע הפתיחה. וב"דדווד" המצב אינו שונה, עם מוזיקה מצוינת וצילום מרהיב. אפשר אפילו לקרוא לזה לפתיח מרגש.

      לפני כ-30 שנה הקולנוע האמריקאי ייצר מערבונים כאלה, מלוכלכים, קשים, אלימים, ללא מצפן מוסרי. היום כל מה שיש לו להציע הוא זוועתונים כמו "רובוטריקים" ו-"300". אלו מכם שמתגעגעים לפשטות, לאותנטיות, ליוצרים שמתסכלים לכם בגובה העיניים - תוסיפו את "דדווד" לרשימת הסדרות בהן אתם צופים. היא בהחלט שווה את זה.