וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מלך עכברוש

רותם דנון

10.7.2007 / 9:48

רטטוי מבריק את המראה שפיקסאר מציבים לחברה האמריקאית. רותם דנון אכל אותו למנה עיקרית וליקק את האצבעות

בראד בירד הוא גאון. צריך לומר זאת שוב: בראד בירד הוא ג-און. גאון. ומה הדבר הראשון שגאון זקוק לו? נכון – סביבה תומכת. ובהקשר הזה, החיבור של פיקסאר עם בירד, מבחינתי, הוא אולי החיבור הטוב ביותר של אולפן ויוצר שקרה במילניום הנוכחי. מצדי, שבירד יכתוב ויביים סרטים לפיקסאר עד שמכחולו הלא-קיים ייתן במשיכה האחרונה. בירד, יותר מכל יוצר אנימציה אחר, מצליח למתוח את יריעת סרטיו באופן המספק הנאה מושלמת למבוגרים, מבלי לפגוע בזו של ילדים.

"רטטוי", סרטו השני של בירד עם פיקסאר, אחרי סרט האנימציה האהוב עליי ביותר – "משפחת סופר על", ממשיך את הקו חסר הפשרות של פיקסאר, אותו קו המשלב שחייה עיקשת נגד הזרם, יחד עם אלמנטים קולנועיים ועסקיים מסורתיים, שתואמים במידה רבה את חברת האם שלהם, דיסני. כשהקלדתי את "Ratatouille " במנוע החיפוש, קלטתי כמה אומץ נדרש לתת טייטל, שבן העשר האמריקאי הממוצע, ליבת קהל היעד של "רטטוי", לא יוכל לאיית גם אם חייו יהיו תלויים בכך. גם העלילה, על רמי, עכברוש אנין-טעם עם כשרון מופלא לבישול, המפלס את דרכו למעלה במסעדת גורמה פריזאית, היא לא פחות משוברת מוסכמות - החל מהצירוף הפשוט של עכברוש במטבח, דרך העובדה שהעלילה ממוקמת בצרפת, המקום שאמריקאים תחת ממשל בוש למדו לסמן כטריטוריית אויב, וכלה בעובדה ש"פיקסאר" ממשיכה להתוות את הקו הכה-מתוחכם של "המותג הטוב", בעולם בו פועלים בעיקר מותגים דורסניים.

היורשים של קרילוב

כמו התאגיד הרע ב"מפלצות בע"מ", המתעשר הדורסני ב"משפחת סופר על" או הקפיטליזם התאגידי שדרס את החלום האמריקאי של האזרח הקטן ב"מכוניות", גם "רטטוי" מכוון את חיציו בכיוונים הנכונים. אלה של האינדיבידואל מול הכלל, של האמן מול ההתמסחרות. שימו לב איך רמי, כמו השף המנוח גוסטו, חושב שמסעדה צריכה להישאר בגדר ארבע קירותיה, בעוד השף החמדן סקינר רק רוצה להרחיב את המותג לאין-ספור זיכיונות מבזים אך מכניסים.

בסיס העבודה של פיקסאר, הוא קודם כל ליצור – אחר כך לשווק. גישה כל כך מרעננת בהוליווד בכלל ובזירת סרטי הקיץ בפרט. פיקסאר גם לא חוזרים על עצמם. אף פעם. מלבד ההמשך ל"צעצוע של סיפור" הם התעקשו ומתעקשים שלא למתוח זיכיונות, למרות הפיתוח הכלכלי שבדבר. הם בוראים בכל פעם עולם חדש, חסר פשרות מבחינה אמנותית ובאופן שלא פוגע בהצלחה הכלכלית שלהם (ושל דיסני). לאחר שבחנו בסדרת סרטים את עולמם של בני האדם דרך עיניהם של משקיפים מהצד (צעצועים, מפלצות, דגים, חרקים), הם עברו לסרט שכולו בני אדם (משפחת סופר על) ואז לסרט שכולו מכוניות – המייצגות בני אדם. כאן, לראשונה, יש חבירה שווה של דמויות מסוג אחד (עכברושים) לאחר (בני אדם). יתרה מזאת, הם עוברים מ"מכוניות", הסרט הכי אמריקאי שלהם בכל מובן, ל"רטטוי", הסרט הכי לא אמריקאי שלהם. והמעבר הזה מרתק.

המראה שפיקסאר מציגה פעם אחרי פעם בפני התרבות והחברה האמריקאיות, היא נועזת ומתוחכמת. סרטיה מציגים מסע אישי של דמות, כזה של גיבוש זהות בסביבה שרוצה לסרס את ה"אני" האמיתי שלך. כי מעבר לאנימציה המדהימה וחסרת המתחרים, מעבר לדמויות הנהדרות ולכתיבה המופלאה (ו"רטטוי", כמו "משפחת סופר על", מחזיק בתסריט מבריק), סרטיה של פיקסאר מעבירים תמיד מסרים עמוקים יותר מהמתחרים שלהם בתחום, מבלי להיות "פאשיסט-מסך". ללא משלים לעוסים, ללא התנשאות על קהל היעד או דמויות נלעגות כמו חיות חווה שמדמות שחורים בגטו, פיקסאר לוקחת את תפקיד יורשיו של קרילוב, עם המון חוכמה ולא פחות מכך – אומץ.

הקיבה עושה רעשים של טרקטור

"רטטוי" מעביר גם את המסרים החשובים הרגילים, כאלה שנמצא בכל סרט אנימציה כמעט, אבל בדרך כל כך הרבה יותר טובה. בירד, למרות התחלה מהוססת מעט, מביא סרט מופתי ושלם, שפשוט חייבים לראות. יש לו יכולת מופלאה, בעיקר בקטעי פעולה ובסיקוונסים בתנועה מהירה, לדמות אנימציה לזרימה חיה ואמיתית. דמויותיו מושחזות להפליא, העיצוב המאויר של הקולינריה הוציא אותי בשתי צפיות רצופות כשקיבתי עושה רעשים של טרקטור.

"רטטוי", כמו כל יצירה אחרת של פיקסאר, מרגש בלי להיות צ'יזי, ומצחיק בלי להיות מגוחך. והוא בעיקר מוציא אותך עם הרגשה מאוד-מאוד טובה – ומכל הסיבות הנכונות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully