היינריך ריינהולד!
פתאום נזכרתי בו, בהיינריך ריינהולד, עם הפסקת האש של מלחמת יום הכיפורים.
עמדתי אז על לשון המדבר הארוכה והצרה הנמתחת כפס צהוב ישר שמבדיל בין הים התיכון לבין המשטח הלבן של מל?יח?ת א?-טינ?ה, אותה ביצת חול שנמשכת עד תעלת סואץ, וצפיתי לעבר העמדות המצריות בדרך לפ?ו?ר?ט פו?א?ד ופורט סעיד. זה שעתיים - מאז שעה שמונה בבוקר - הייתי מחכה לג'יפ לבן נושא דגל של או"ם שצריך היה להגיע מן הצד המצרי. אני עצמי באתי לכאן כדי לשמש מתורגמן ואיש קשר לקציני האו"ם שיפקחו על הפסקת האש ויקבעו עמדות תצפית לאנשיהם.
בקצה הכביש הנמשך כקו שחור בתוך הפס הצהוב של לשון המדבר, התרומם המוצב שלנו שהחזיק מעמד בהתקפה המצרית הגדולה, זה המכונה בשם מעוז 'ב?וד?פ??סט': תל שחור, מפוחם, שסוע, מלא מהמורות ומוקף אפר הזדקר מתוך מישור החול כשריד של מדורת ענק שכבתה אחרי שלהבותיה השתוללו במשך שבעה-עשר ימים. תל חרבות בוקע מתוך החול הצהוב ומשקיף על הים הכחול. ארבעה נגמ"שים אמפיביים מצריים היו עוגנים בים קרוב לחוף בשורה חזיתית לתל. צהובים היו ומרוחים בכתמי הסוואה חומים, ולא ניכר בהם שכולם פגועים משום שהפגיעות ניטשטשו בתוך כתמי ההסוואה והם היו צפים ומחזיקים מעמד ישר בתוך המים. כנגד זה ניכרו היטב הפגיעות בכלי הרכב המצריים שהתקיפו את 'בודפסט' מן היבשה: בשטח ההפקר שבין המעוז לבין העמדות המצריות נפוצו משאיות מעוכות, ג'יפים חרוכים, טנקים שרופים ושילדות של זחל"מים הפוכים. החיילים קראו לו בשם "אזור השלדות", אבל הם הגיעו למקום יום אחד בלבד לפנ?י ככוח תחלופה, ולפיכך לא ידעו לספר לי יותר ממה שסיפרו השלדות החרוכות וממה שאני עצמי ידעתי.
לפני שהגעתי לכאן מן הבסיס של ב??לו?ז?ה סיפר לי קצין השלישות שכאשר פתח הצבא המצרי בהתקפת הפתע שלו ביום הכיפורים, ישבו במעוז 'בודפסט' עשרים ושלושה אנשי מילואים מירושלים, מגדוד שישים ושמונה, ואליהם הגיעו בשעה שתיים-ארבעים-וחמש אחר הצהריים - כלומר כשלושת רבעי השעה אחרי שהתחילה ההתקפה - שני טנקים מגדוד תשע מן החטיבה הסדירה הארבע-עשרה. בזכות שני הטנקים הללו - כך הסביר לי קצין השלישות - החזיק המעוז מעמד והדף את כל ההתקפות המצריות. אחרי שהגיעו שני הטנקים הללו נחסמה הדרך למעוז על ידי מארב מצרי של גדוד קומנדו מצויד בטילי סאגר נגד שריון. עשרים ושלושת האנשים שבמעוז, ושני הטנקים שהגיעו, נותרו בודדים תחת תקיפות מטוסים, הפגזות ארטילריה כבדה, והסתערויות מן היבשה ומן הים.
בדרכי לכאן לא הבחנתי בשום דבר מיוחד במשטח הלבן של ביצת א-טינה, לא באיזה שהוא סימן להתמקמות כוח החסימה המצרי, ולא בזכר כלשהו לקרבות הקשים שהתנהלו ימים רצופים עד שנפרץ המארב הראשון ואחריו השני שבא בעקבותיו. לא ראיתי אלא את המשטח הלבן המתמשך מלוא העין לצדו השמאלי של הכביש. בבסיס של בלוזה קיבלתי חוברת הוראות לקראת הפגישה עם קציני האו"ם, וכפי הנראה הייתי מדפדף בה ברגע בו חלף הרכב שלי על פני השטח שבו התמקם המארב המצרי.
מכיוון שנתמהמהו אנשי האו"ם, ואני נוכחתי לדעת שעתותי בידי, התחלתי לנוע בחזרה לאורך הציר כדי לחפש את עקבות המארב המצרי, והפעם גיליתי אותם מיד: בצד הדרך, בתוך הביצה הלבנה, חפורות היו שוחות אישיות כקוביות פזורות במרחקים קצובים זה מזה על פני קשת רחבה. מתוך אחת השוחות בצבץ ענף שחור דק. ירדתי מן כביש ופסעתי בטיט הלבן עד לשוחה הראשונה. חגו?ר קרב קבור היה כדי מחציתו בחימר הלבן, ואני חילצתי אותו. היה חדש לגמרי, וחמש מימיות צמודות היו אליו. שתיים מהן מלאות היו עדיין. המצרי הספיק לשתות רק שלוש. בצד השוחה מונחת היתה מזוודה ירוקה כהה של טיל סאגר. הטיל נורה - מי יודע מי הם הבחורים שלנו שנהרגו בו. ידעתי שהיו לנו אבדות קשות בפריצת המארב הזה, והמזוודה הריקה שכבה על צדה בצד השוחה הריקה. כשהרמתי אותה ראיתי את הוראות השימוש בטיל כתובות בדופן הפנימית בגרמנית. "מה פתאום בגרמנית?" שאלתי את עצמי, "הלוא הטיל הוא רוסי, והנשק שלהם כולו רוסי - מה פתאום כתובות ההוראות בגרמנית ולא ברוסית?" באותו רגע פרח כליל מדעתי דבר קיומה של גרמניה המזרחית. המילים הגרמניות הממוני. פעם אחת כבר הוכיתי בתדהמת שפה זרה, שש שנים קודם, במקום אחר ובמלחמה אחרת: זה היה במלחמת ששת הימים בקרבות ירושלים. אחרי שפרצו הצנחנים לגבעת התחמושת, עלתה המחלקה שלנו כגל שני על הגבעה. כשנכנסנו לתוך הבונקרים צצו פתאום לנגד עיני המילים "צבא ארצות הברית" המודפסות על חגור של חייל ירדני הרוג, אותן מילים עצמן המודפסות על החגור שלי. התוויות האמריקניות על פריטי החגור של החייל הירדני הצחיקו אותי - אם כי באותו מעמד לא היתה לי כל סיבה לצחוק - ואילו המילים הגרמניות שצצו פתאום עכשיו לנגד עיני העיקו עלי כסימן רע שלו?ח מעולם אחר.
יצאתי מתוך השוחה והייתי אמור לחזור לכביש, אלא שהזרד החרוך בשוחה הרחוקה משכני אליו כאיתות בלתי מובן. פניתי לעברו, וכשהתקרבתי נוכחתי לדעת שאין זה זרד אלא זרוע של אדם בוקעת מתוך החול: תוך שבוע ימים נשדפה הזרוע החשופה לאוויר המדבר, נצטמקה וי?בשה כזרוע של חנוט מימי קדם - למרות שהקיץ חלף עבר לו. לידה התגולל עמוד של עיתון כתוב ערבית, גם הוא קבור חציו בחול. אותו רגע נעצר ג'יפ על הכביש, והאיש ליד ההגה נופף לי בכובעו לבוא. זה לא היה ג'יפ לבן של האו"ם שבא מן הכיוון המצרי, אלא ג'יפ שלנו שהגיע מכיוון בלוזה. הבנתי מיד שמשהו בתכנון הגבוה, שם למעלה, השתבש. ואמנם כשהגעתי לכביש סיפר לי איש המילואים הקשיש שבא להחזיר אותי לבסיס שקציני האו"ם באו בשעה המוסכמת, אבל בדרך אחרת, וכבר צורף אליהם מישהו שהגיע במיוחד מרפידים. למעשה חלו שינויים בתוכנית והמשימה שלי בוטלה עוד לפני שאני הגעתי למעוז 'בודפסט'. כנגד המשימה שלי שבוטלה זומן לי, כפי הנראה, איזה שהוא תפקיד מיוחד אחר, מכיוון שהיה עלי לעלות בשדה התעופה הקטן של בלוזה על המטוס הראשון ולהגיע בהקדם האפשרי למטכ"ל.
עוד לפני שחזרתי אל הכביש והתיישבתי בג'יפ שבא לאסוף אותי - כשעוד פוסע הייתי בין ש?ו?חו?ת המארב המצרי, נזכרתי בהיינריך ריינהולד: כאשר הסיר האיש את כובע המילואים המעוך כדי לנפנף לי שאבוא, ועמד גבוה וגרום על פס הכביש השחור בתוך הצהבהבות הריקה של המדבר, ראיתי והנה זה יואל, הוא ולא אחר! הוא-הוא יואל שהיה בא אלינו לפני שלושים שנה כדי לבלות בחברתו של היינריך ריינהולד.
שלושים שנה עברו מאז ראיתי אותו לאחרונה, את היינריך ריינהולד. לפני שלושים שנה, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, היה היינריך ריינהולד מתגורר בחדר קטן בחצר ביתנו. אני התכוננתי אז להיכנס לבית הספר התיכון, והיינריך ריינהולד היה אז חייל בצבא הבריטי. הייתי רואה אותו מדי יום ביומו עד שנשלח לחזית איטליה. משנשלח, שוב לא חזר ארצה לחופש עד סוף המלחמה. רק אחרי שחרורו שב ריינהולד ארצה וחזר לגור בחדרו בחצר ביתנו. בימים ההם התחיל לבקר אצלו חברו יואל שהיה בערך בן גילו של ריינהולד - לאמור גדול ממני בכעשר שנים. כשלא נמצא ריינהולד בחדרו, היה יואל מחכה לו בחצר ומשוחח עם ג'מילה הזקנה או עם אמא שלי עד שברבות הימים היה הוא עצמו לידיד המשפחה. משנעלם היינריך ריינהולד והיה כלא היה, כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו, המשיך יואל לבוא אלינו לביקור חטוף כפעם בפעם, גם שכר את אותו חדר עצמו לא כדי לגור בו, אלא כדי שישמש לו מחסן ספרים.
מראהו של יואל העולה לפתע מתוך הריקנות הצהובה של חול המדבר החורק כהתגלמות מוחשית של עבר שחלף ונקבר במעמקי הזמן תחת כל שכבות שלושים השנה, הציפני באחת בתחושה נפלאה של זכר אחד הימים היפים ביותר מימי ילדותי, היום בו ראיתי לראשונה את היינריך ריינהולד שבא לשכור את חדר הכביסה בפינת החצר שלנו כדי לגור בו.
אינני יודע מדוע מראהו של יואל עורר בי דווקא את תחושת אותו יום. יואל התחיל לבוא לביתנו רק אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי שהשתחרר ריינהולד מן הצבא, באותם ימים קשים בהם התחיל אבא שלי לדעוך בחו?ליו אשר ממנו לא קם. לפני כן לא ראינו אותו. לפני שנשלח ריינהולד לחזית איטליה היו חברים אחרים מבקרים אצלו כפעם בפעם, ובערבים היה יוצא אך ורק בחברתה של הגברת ת??מ?ר?ה קו?ר?ן. כשנכנס ריינהולד לגור בחצרנו לא עלה עדיין יואל באופק חיי, ובכל זאת הממני מראהו הבלתי צפוי במדבר בתחושת אותו יום דווקא: זה היה יום של אביב מרגיע נפש ומרחיב דעתו של אדם ומגביה אותה. אנחנו גרנו אז במורד רחוב מ?מ??יל?א - הנקרא כיום בשם רחוב אגרון - סמוך לשער יפו ולחומת העיר העתיקה: מגזוזטרת ביתנו הייתי רואה מן הצד האחד את הבית אשר בו השתכן בזמנו תיאודור הרצל כשבא לירושלים לפגוש את הקיסר הגרמני, ומן הצד האחר נתגלו לי הנזירות הלבושות שחורים בברדסים הלבנים הגדולים המשולשים לראשיהן יוצאות ונכנסות בשער מנזרן בצעדים גאים וחפוזים. מעודי לא ראיתי נזירה מהלכת לא?טה: הן היו ממהרות תמיד מסוד אל?י סוד תוך התעלמות גמורה מיושבי המסעדה ובית הקפה הערבי הסמוך: בפתחו היתה קבוצה של שלושה מעשני נרגילה יושבת ישיבת קבע על השרפרפים מתחת לסוכך הירוק. בעיני היו אלה חלק בלתי נפרד מן הרחוב כמו בניין המנזר מזה ופנס הרחוב מזה. בכל עת ובכל שעה משעות היום והלילה בה יצאתי לחצר או הצצתי מבעד לחלון, מובטח היה לי לראותם קבועים במקומם כמו אותו שלט בבית ממול שמודיע לכל העוברים והשבים שפה גר בנימין זאב הרצל כאשר בא לירושלים ונפגש עם קיסר גרמניה. לצדם היה נעצר לפעמים מוכר מי הת?מ?ד, ה"תמר הינדי", בכיפתו הצבעונית המחודדת ובחבית נחושת הקלל הקשורה לבטנו וזוקפת צווארה המצודד כברבור מתנשא. הוא היה פותח בשיחת דברים עם שלושת האפנדים היושבים, אך דעתו לא הוסחה מתפקידו, ומדי פעם בפעם, בהפסקות קצובות, היה מכריז בקול מתכתי בוקע מתוך החבית עצמה, "תמר הינדי", "תמר הינדי."
ברגע בו נתגלה לי לראשונה בפתח החצר היינריך ריינהולד לבוש מדים של סרג'נט בצבא הוד מלכותו ונושא ברצועה על כתפו את תרמיל הגב המכיל את כל רכושו, ניגשה נזירה ישישה אל מוכר התמר הינדי שהזדרז למזוג לה כוס מלאה מי תמד בסילון חום ריחני, חומר מבעבע ומקציף. הסרג'נט המגוהץ והמצוחצח נעצר בפתח, וכך נמצאנו שנינו עומדים זה בצד זה ומסתכלים בנזירה השותה תמר הינדי - היא נשענה על מקלה ושתתה לא?טה, גמעה ומיצתה את הכוס עד תומה, גם קינחה שפתיה במטפחת ששלפה ממקום סתר בין קפלי שמלתה הרחבה, ויהי הדבר לפלא בעיני - הנזירה הישישה השרויה בעולמה הרחוק, הנסתר, הנעלה על ש?און הרחוב והמונו וריחות המאכלות הערביים העולים מן המסעדה על תבשיליה וטיגוניה וצלייה ותבליני-תבליניה, עולמה המרומם מעל לקריאות התגרים הערבים והרוכלים הארמנים ויוהרת הפקידים האנגלים וסלסול שפמם של השוטרים האירים - איך זה נפלה מגבה?יו ונכנעה לפיתוי המשקה המתוק-העז כאחד העגלונים שבקרן הרחוב - אותו עגלון שמן בתרבוש שלראשו ובאבנטו הרחב ששתה לפניה? רגשות משונים ומנוגדים זה לזה התעוררו בי למראה בולמוס שתייתה. היא נפלה בעיני והיתה כאחד האדם, אם לא למטה מזה. כי מה שיסולח לבשר ודם פשוט לא יסולח לבריות הנאצלות, כי על כן בריות נאצלות היו הן, הנזירות, בעיני. הנה זה קינחה במטפחתה את הזיעה שפרצה ושטפה את כל פניה הלהוטות מחום השמש ומן השתייה הגסה, ממש כאותו עגלון שקדם לה. מכאן שאין בינה לבין אותו עגלון, שהוא בעל לשתי נשים, אלא מעשיהם שלאחר השתייה, שזה מטפס על דוכן כרכרתו השחורה-מבריקה ומרופדת אדום מבפנים, כדי להסיע את האדונים החשובים, מניף את שוטו באוויר ומושך במושכות סוסיו השניים, החומים, וזו חוזרת בצעדיה החפוזים, חרף ש??יבתה המופלגת, אל עבר מדרגות שער הברזל הגדול לעלות במעלות המנזר אל הסודות והרזים הטמירים שלעולם האצילו?ת הסגור והמסוגר תמיד. מכיוון שנעשתה עם נפילתה ככל האדם, נעשתה גם קרובה וחמה יותר, ותאוות השתייה המשותפת לה ולעגלון בעל הנשים השתיים פקחה את עיני לקשיים המיוחדים בהם צריכה היא לעמוד תמיד כדי לזנק מאותו בסיס נחות לגבהי עולמה הנסתר, קשיים שעוררו את רחמי עליה.
מה שריכך בעיני את נפילתה של זו היתה דווקא זקנתה המופלגת. לבי אמר לי שהיותה באה בימים היא הנותנת לה רשות לעשות מעשים האסורים בתכלית האיסור על הצעירות שבנזירות. אילו, למשל, עמדה במקומה הנזירה האנגליה הצעירה יפת העיניים, שהגיעה ארצה ונכנסה למנזר זה מקרוב, כי אז היתה כניעתה לתאוות ה"תמר הינדי" חמורה בעיני שבעתיים. דומה שביובל השנים שעשתה הישישה הנזירה במנזר נתרוממה לשלב נשגב אשר כזה, לחוכמה עילאית מופלגת שמגביה? אפשר כבר להשקיף ולראות, שלמעשה אין הבדל בין עולם העגלון לעולמה של הנזירה הטירונית, אלא שמהותה של ידיעה זו שונה ממהות אותה ידיעה עצמה אילו נקלטה במוחה של הטירונית, ועל כן אסורה הטירונית עדיין בקבלת ידיעות מדרג זה.
"היא כמוני," אמר הסרג'נט המגוהץ בעל כפתורי נחושת הקלל המבריקים - ומין חיוך ממתיק סוד בינו לבין עצמו פרץ פתאום מתוך סברו החמור והעייף כלשהו, "חיילת בחופשה!"
הערתו הממתני. רק כעבור שנים עמדתי על משמעות דבריו. בשעה שנאמרו לא זו בלבד שלא מצאתי כל קו משותף לחייל ולנזירה הישישה, אלא שחייו של החייל נראו לי מנוגדים במהותם ובטיבם לחייו של הנזיר. למרות כל מה שסופר לי וכל מה שקראתי על חייו של איש הצבא, ובניגוד למה שידעתי בהכרתי - היה מראהו של חייל מעורר בי הרגשת שחרור מרוממת, מין עליצות של התגשמות חלום החופש והעולם הפתוח לקראת כל ההרפתקאות הגנוזות בלב. החיילים פרצו את המעגל הסגור של ת?פלות הישיבה במשרד ואפרוריות הקירות הסגורים של חובות היומיום הקטן - עלי העיק במיוחד המעגל הסגור של חובת ההליכה בוקר-בוקר לבית הספר והכנת השיעורים לקראת היום הבא, ולא פחות ממנו ביעתה אותי כחלום בלהות המחשבה שאחרי תום כל שנות הלימודים מזומן גם לי עתיד תפל של ישיבה בסוהר משרד כלשהו. החיילים היו נוסעים תמיד או חוזרים פתאום מן המקומות הרחוקים וממלאים את בתי הקפה במצהלות צחוק ומרטיטים את האוויר במשאלות הלב המשוחררות לקראת הגשמתן. כנגד הנזיר המסתגר בארבע האמות של הכוך העירום בפאת המנזר וכולא על מנעול ובריח את כל תשוקותיו, פתח החייל לרווחה את שער התאוות לקראת כל אישה נאה שנפגשת לו בתחנת האוטובוסים או בפרוזדור בית המלון.
כפי שהרגשת החופש הנפלאה שתססה בי למראה הסרג'נט היינריך ריינהולד מנותקת היתה מן הידיעה הברורה שהוא משועבד כליל לפקודות מפקדיו - ידיעה שנשארה חיצונית לי מכיוון שאז עדיין לא הפכה לי לחוויה - כן גם חלחלה בתוכי ציפייה מלאת עליצות לקראת הדברים הגדולים והנפלאים שעומדים כל רגע להתרחש, בה בשעה שמוחי קלט בדיוק ובדעה צלולה את הבשורות הרעות הבאות דחופות ומבוהלות מן המדבר המערבי: הצבא הגרמני בקע את גבול מצרים, והמחנה השמיני האנגלי מתקפל והולך. אם יגיעו הגרמנים הנה במחץ התקפתם, נהיה כולנו אבודים: הם ישמידו את כל היישוב היהודי פה, וכבר הילכו שמועות בחצר שפרופסור ורטהיימר המתגורר במרתף מהלך כבר זה שבועיים ימים עם גלולת רעל בכיס מעילו הפנימי "על כל צרה שלא תבוא". גלולת רעל שממיתה את האדם תוך שלוש שניות מוכנה ומזומנה לו לאותו רגע שיגיעו הגרמנים - חס וחלילה - לירושלים. הוא ברח מפני היטלר לאורך כל אירופה וצפון אפריקה, וירושלים היא המקלט האחרון. אין לאן לברוח מירושלים. פרופסור ורטהיימר היה מגיח מן המרתף לעבודתו עם מזוודה בידו, מלאה שרוכי נעליים ומסרקות ומשקפי שמש ומשחת נעליים וסבון גילוח ושאר מיני סדקית. במזוודתו זו היה סובב הולך בין בתי הקפה ומציע את סחורתו בצידוד ראש ובסבר פנים של רצינות כמלצר ראשי בבית מלון מפואר שעומד על גדולי עולם לשמשם, אלא שבניגוד לאותו מלצר, היתה חליפתו של פרופסור ורטהיימר בלה וממורטטת, וכמוה גם עניבתו אשר מרוב ימים ושימוש כבר לא ניתן להבחין בצבעה. לבוש זה שימש אותו כשהיה עדיין מרצה באוניברסיטה של גטינגן על האלילו?ת הגרמנית העתיקה בכלל, ועל אלילי וסטפאליה בפרט, שכן התמחה בעיקר באמונות העם העתיקות של חבל ארץ וסטפאליה שנקרא לפנים ס?כ??סוניה. בחליפתו זו ברח מפני היטלר - שהרי אביו יהודי היה, ועל פי תורתם של הנאצים נחשב גם הוא ליהודי - ובה מכר שרוכי נעליים פה בירושלים.
בו ברגע שתגיע, חס וחלילה, הידיעה הנוראה שהגרמנים שברו את המחנה האנגלי השמיני במצרים ושגדודי המחץ שלהם כבר נמצאים במדבר סיני בדרכם ארצה - ולו תגיע ידיעה זו לאוזניו של ורטהיימר בלכתו בדרך או בסובבו בין שולחנות בית הקפה וינה - מיד ישלוף את גלולת הרעל מתוך כיס חוצנו ויבלענה, ותוך שלוש שניות יסתיים העניין כולו.
נפעם ונסער האזנתי לכל אלה השמועות, אבל ברטט שאחזני לקראת הבאות לא היתה כל נימה של אימה מפני הצפוי לנו: להפך - ייחלתי לקראת המאורעות מתוך ביטחון מלא שהכול יסתיים בכי טוב, מתוך מין עליצות של יציאה לקראת הרפתקאות, מתוך מין חדווה של הפקרות, מתוך כל אותה תסיסה רוגשת של שמחת החופש שאחזה בי כל פעם שראיתי את הסרג'נט ריינהולד נכנס לחצר בצעדיו הנמרצים והמאוששים.
"סוכן הוד מלכותו", מאת דוד שחר (הוצאה מחודשת). הוצאת ידיעות אחרונות