באסה או קלאסה: "לה איסלה בוניטה" של מדונה

עם כל הכבוד למיחזור, הקרחונים שנמסים, דובי הקוטב ושכבת האוזון, יש זוועות שגם הצלת כדור הארץ אינה מצדיקה. מי שצפה באירועי ה-Live Earth או כמו שהם מכונים - הרגעים האלה בשנה בהם סטינג ובונו שוב מביאים את הקריזה עם הצדקנות שלהם - בוודאי יודע למה אני מתכוון. לא, לא למופע של שוטי הנבואה בכיכר רבין, או זה של שאקירה בהמבורג - אני מדבר על הביצוע של מדונה ביחד עם גוגול בורדלו ל"לה איסלה בוניטה", שהציב אמות מידה חדשות למושג טעם רע.

תקציר האירועים, עבור מי שלא צפה בפלא: לגברת צ'יקונה הצטרפו על הבמה שני חברים מהלהקה הצוענית גוגול בורדלו, הסולן יוג'ין (שמוכר גם בזכות הופעתו בסרט "הכל מואר") והכנר סרז'. השניים דחפו עוד קצת קוסמופוליטיות צבועה לשיר, בתוספת שיק שכמו הגיע היישר מהופעה של באלדי אולייר בחגיגות היין בראשון. אם מדונה רוצה לשמור על הפלנטה בה אנו חיים היא לא צריכה לאמץ ילדים אפריקנים, היא פשוט יכולה לשתוק לפעמים. הבעיה העיקרית בביצוע הזה, מעבר לשביעות הרצון העצמית של מדונה ואשליית הפתיחות המוזיקלית שהיא העניקה לה - תומר יוסף באמת מודה לך שנזכרת להתאהב במוזיקה צוענית, בובה - היא שהוא שוחט שיר ענק, מהטובים ביותר שלה.

כש"לה איסלה בוניטה" רק יצא לא סבלתי אותו. הוא היה המתחרה העיקרי של "It's A Sin" של הפט שופ בויז על שיר השנה 1987 של רשת ג', ובסופו של דבר גם השאיר אותו מאחור (ובמקום השלישי, המנצח האמיתי של הרדיו הישראלי - "לוקה" של סוזן וגה). מי שאוהב את הפט שופ בויז יודע שני דברים בהקשר הזה - א.כל דבר עדיף על יו-2 (ובגלל זה המצעד הקובע באותן שנים היה של רשת ג' ולא של גלי צה"ל). ב. שהניצחון של "לה איסלה בוניטה" היה חייב להיות במרמה.

עם השנים הבנתי שרבבות הגלויות שבהן התהדר מנחם פרי מדי שנה היו לא יותר מפיקציה רומנטית שהלכה קסם על חולי רדיו למיניהם, מה שהגביר את התחושה שאכן נעשה כאן עוול ל" It's A Sin". אבל לא על הפט שופ בויז באנו לדבר, אלא דווקא על מה שכונה "האי היפה".

"True Blue" היה אלבום של שינוי מגמה עבור מדונה, שהתפרסמה בניו יורק כפרחה מרכזית במועדוני העיר (היא היתה קלאברית קבועה בפאנהאוס שם הכירה את הדי ג'יי ג'ליבן בניטז, שכתב לה את "הולידיי" והיה מעורב בהפקת האלבום הראשון שלה). זה גם מצב הצבירה המועדף עלי אצלה - כשהיא מכוונת למקום שממנו צמחה - רחבת הריקודים - ולא מנסה להראות שיש בה יותר מזה; לא כי אין בה, בוודאי שיש (היא הרי מדונה), אלא מכיוון שהיעדר היומרה והכנות שעוטפת אותה ברגע שהיא מתחברת למקום הכי אמיתי שלה מחזירים אותה להיות השרלילה שכבשה את העולם (זו גם הסיבה ש"Ray of Light" היה האלבום הכי מצליח שלה מאז "אירוטיקה" ועד היום - הוא התחבר בדיוק לנקודה הזו, בזמן שהיא ניסתה להיות מישהי רצינית הרבה יותר).

בעוד "Papa Don't Preach", שפותח את האלבום, הוא השיר השאפתני ביותר מבחינה מילולית שמדונה כתבה עד אותו רגע - כתב אישום חמור נגד החינוך הקתולי האדוק של אביה (וכאן הקשר ל" It's A Sin"), "לה איסלה בוניטה", שפותח את הצד השני של הקסטה, הוא זה שהעיבוד וההפקה שלו הגביהו את המצח וניסו לומר "מדונה היא יותר מזמרת שששרה על פלייבק-מכונות, היא זמרת ששרה על פלייבק-מכונות וגיטרה ספרדית!".

כמו אחותה הרוחנית נינה, ניסתה מדונה להבהיר לעולם כי היא איננה רק פלקט, ואל לנו ליפול למלכודת הארסיות והזלזול המסורתית שמנסה התקשורת לטמון לכוכבניותיה, כשהיא מנסה להוריד כאפה לאפיהן של אלו כל אימת שהם מתחילים לשאוף אל-על. במקרה הזה הסיבה היא פשוטה - ממרחק עשרים שנה ברור ש"לה איסלה בוניטה" הוא שיר מעולה. הלחן שלו, על-אף אווירת הקשקוש הלטיני הפטרונית שנודפת ממנו (שלא לדבר על הקליפ הקולוניאליסטי והמתנשא), הוא פופיות במיטבה - הבתים קליטים והפזמון, שמורכב משני חלקים, הוא לא פחות מגאוני. אפילו הסולו גיטרה בניחוח פלמנקו דה-לה-שמעטה לא מפריע כאן. אבל, מכולם, המנצח הגדול הוא, תופים בבקשה, הסי-פארט, שהוא אחד הרגעים הקלאסיים בהתאמה שבין טקסט, לחן והפקה. הוא מתחיל במלים "I want to be where the sun warms the sky" ומסתיים ב"When a girl loves a boy and a boy loves a girl".

לא אכפת לי כמה סיסי זה גורם לי להישמע, אבל בכל פעם שאני שומע אותו - וב-30 שנה אדם שומע את "לה איסלה בוניטה" לא מעט - אני מצטמרר מחדש (וכאן הזמן להודות ששנים חשבתי שהיא שרה "Beautiful face is like curse in this world" - פנים יפות הן קללה בעולם הזה, ולא כפי שהיא באמת שרה "Beautiful faces no cares in this world", שורה עם משמעות שונה לגמרי - פנים יפות וחוסר דאגות). גם כך וגם כך, הלייב ארת' הרס לפחות אי יפה אחד.

גוגול בורדלו ומדונה, לה איסלה בוניטה (גרסת לייב ארת') - וואחד באסה