תגרסי את פריס

שלף, או לא שלף? דומה שעל כל ישראלי שקרא סוף השבוע האחרון על פרשת קצב והתלבט בסוגיה המטרידה הזו, היה אחר שחשב, למקרא אותם עיתונים, על פריס הילטון. אין הכוונה למגה-קרוס-אובר המתבקש בין הנשיא הייצרי לבין היורשת התאוותנית, אלא לתקווה שהעיתונות הישראלית תקים לנו לפחות גיבור אחד, שילך בדרכה של שדרית MSNBC מיקה בז'ז'ינסקי. זו האחרונה התפרסמה לאחרונה כאשר גרסה בשידור חי את תמליל הידיעה על פריס הילטון, תוך הודעה לאומה שאסור לפתוח מהדורת חדשות עם הזבל הרכילותי הזה. לפי אמות המידה שהציבה בז'ז'ינסקי, אפשר היה לייצר קונפטי לשנה שלמה, מערימת הדיווחים הפורנוגרפיים שסיפקה התקשורת, מעמקי לשכת העגבים בבית הנשיא.

גם אם תימצא עיתונאית ישראלית שתעשה כמנהג בז'ז'ינסקי, ספק אם היא תזכה לשבחים שהורעפו על עמיתתה האמריקאית. סביר יותר שתיתקל דווקא בספקנות צינית: כל הדיבורים על אתיקה ועיתונות נקיה מאד מרשימים, אבל כולנו יודעים שזו סתם עוד קנוניית רייטינג. לכאורה, מדובר במלכוד קלאסי: ככל שהניסיון להלחם בתרבות הרייטינג מוצלח יותר, כך הוא מעורר יותר עניין ולכן נחשד במניעים אפלים. אלא שהפרשנות הזו, מעבר להיותה מתסכלת, נשענת על הנחה סמויה, כאילו אדם שמשתתף במניפולציה, עושה זאת בזדון. קל לראות שזו הנחה מופרכת. טובי העובדים במשרדי פרסום או בארגונים להחזרה בתשובה, אינם סוחרי כזבים חלקלקים, אלא דווקא מאמינים אדוקים אשר מזדהים עם ההבלים שהם משווקים. עובדים כאלה הם בדרך כלל מסורים יותר וגם זולים בהרבה ממאחזי עיניים מקצועיים.

בפרשת מיקה-פריס, הודגם המנגנון הזה בצורה מופתית. העמדה המצפונית שהפכה את בז'ז'ינסקי לגיבורה, כאילו עלילותיה של שרלילה עשירה אינן חשובות, נבעה מתוך הזדהות עם האשליה שהעיתונות מוכרת לנו מדי יום ביומו: ששאר החדשות כן חשובות. האשליה הזו היא קריטית להישרדותה של העיתונות, שמתחרה מול מגוון הולך וגדל של ערוצי בידור. תעשיית החדשות אינה יכולה להתהדר בגיבורים חכמים ויפים, אין לה כותבי עלילות שידאגו לדרמה ולסופים מרתקים, היא אינה היחידה שמשלבת בסיפוריה דמויות אמיתיות, אבל כנגד כל אלה, היא מציגה קלף מנצח בלעדי: החדשות הן "חשובות".

החשיבות הזו מאפשרת לבטטת כורסה שרובצת מול CNN, ללעוג לבטטה אחרת שסרוחה מול ערוץ "ויוה". על פי הדוקטרינה החדשותית, עלילותיהן של דמויות כמו בוש, פרס ומובארכ, ראויות לצפייה ולמעקב הרבה יותר מאשר אלה של היפים והאמיצים, משום שבוש ופרס עושים דברים חשובים ואם לא תדעו את זה...

למרבה המבוכה, אין לסוחרי האקטואליה דרך משכנעת לסיים את המשפט הזה. מה שאמר נסראללה על ברק, או להיפך, עלול בהחלט להוביל לאירועים גורליים, אבל מכאן לא נובע שמישהו צריך לשמוע על זה במבזק. כדי שצריכת חדשות תהיה חשובה, לא די בכך שהאירועים המדווחים משפיעים על חיי הצרכן – צריך שחייו של הצרכן ישתנו בצורה משמעותית אם יימנע ממנו המידע הזה. בכל מקרה אחר, ה"חשיבות" של החדשות הופכת לסתם תווית שיווקית על חבילת בידור שמבוססת, במקרה, על דמויות אמיתיות. לטענה העתיקה, כאילו עיתונות היא מכשיר חיוני לדמוקרטיה, אין צורך להתייחס. בישראל 2007, עם "קדימה" בשלטון ואולמרט בראשות הממשלה, ברור שגם אם חופש המידע היה פעם אנטיביוטיקה נגד שחיתות ועזות מצח, הרי שהחיידק פיתח מזמן עמידות. מי שנהנה מסיפורי קואליציה, אופוזיציה ודליה איציק, מוזמן כמובן לעשות זאת כאוות נפשו, אבל בל ישלה עצמו שיש הבדל בין הרכילות הזו, לבין הדיווחים על מה שעשו א' וח' לז' של ק'.