בסיסטית מחפשת להקה

בסוף 2004, אחרי שהספיק להופיע במסיבה של שירזי ולדפוק דואט עם איגי וקסמן, מארק אלמונד כמעט נהרג בתאונת אופנוע. הוא נפצע קשה והרופאים לא נתנו לו הרבה סיכויים, אבל הוא הפתיע את כולם והחלים כמעט לחלוטין, אם כי לאחרונה סיפר בראיון שבעקבות התאונה קשה לו יותר לזכור מילים של שירים, הוא סובל מהתקפי חרדה וגם הגמגום ממנו סבל בילדותו חזר אליו.

אחרי תהליך ארוך וקשה של החלמה ושיקום חוזר אלמונד לבמות ומוציא אלבום חדש, שמורכב כמעט כולו מקאברים. מי שעקב אחרי הקריירה שלו בעשרים השנה האחרונות יודע למה לצפות: איזי ליסנינג שמאלצי, שירי אהבה סנטימנטליים מהפיפטיז והסיקסטיז, עיבודים תזמורתיים ראוותנים וכל הקיטש והמלודרמה הכרוכים בדבר.

מלבד שיר מקורי אחד, "Redeem Me (Beauty Will Redeem the World)" - השיר הראשון שכתב מאז התאונה – מכיל האלבום קאברים בלבד. אלמונד אוהב לבצע שירים של אחרים. בין היתר, אפשר לייחס את זה לעובדה שהלהיטים הכי גדולים שלו היו קאברים: הוא הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי עם הדואט שלו עם ג'ין פיטני (על כך בהמשך), למקום השלישי בדואט עם ג'ימי סאמרוויל ללהיט הדיסקו של דונה סאמר, “I Feel Love”, ולמקום הרביעי עם ביצוע ל"The Days of Pearly Spencer" של דיויד מק'וויליאמס. ולמרות שקל לשכוח, אפילו “Tainted Love” של סופט סל הוא לא שיר מקורי, אלא להיט נורת'רן-סול מהסיקסטיז.

אלמונד הוא לא איש של אנדרסטייטמנט, וזה ניכר בבחירת השירים לאלבום. כותב השירים האהוב עליו בכל הזמנים הוא שארל אזנבור, והאלבום החדש נפתח בגירסה באנגלית של ”I Have Lived”, שאלמונד מבצע בצורה תיאטרלית. הפאתוס השאנסוני עדיין שם, אך במקום שהוא ייצא מהקרביים הוא נשמע כמו קטע במיוזיקל. ברגע הראשון זה מרתיע, אבל עד סוף השיר מבינים שזו פשוט צורת ההבעה של אלמונד – זה לא אומר שהוא לא מתכוון לכל מילה.

כאמור, חוץ מקאברים, עוד טריטוריה בה שגשג אלמונד באופן מיוחד היא דואטים. וגם באלבום החדש הרגעים הכי מוצלחים הם שני הדואטים שבו. הראשון הוא ביצוע משותף עם שרה קראקנל הענוגה מסיינט אטיין ל “I Close My Eyes and Count to Ten” של דאסטי ספרינגפילד – איקונת גייז שגם הפט שופ בויז העריצו – ושיר שמוכר לילדי האייטיז דווקא בביצוע של פול יאנג. בביצוע הזה אפשר למצוא את אלמונד בתפקיד הדיווה הדרמטית, כשקולה העדין של קראקנל משמש כקונטרה. ביחד אלמונד וקראקנל מצליחים להתקרב למנעד הרגשות שספרינגפילד הטעינה בו את השיר הזה. כמעט.

הדואט השני – וזה באמת לא מפתיע - הוא עם אנטוני הגרטי מאנטוני אנד דה ג'ונסונס. ביחד הם מבצעים את סטנדרט הג'ז המלנכולי “The Ballad of the Sad Young Men”, שזכה לאינספור ביצועים, בינהם של שירלי בייסי, רוברטה פלאק וריקי לי ג'ונס. למרות עיבוד הפיאנו-בר, קשה לא להזיל דמעה כשאלמונד, שחוגג השבוע יומולדת 50, שר את מילות הקינה הכואבות האלה לנעורים האבודים.

במרבית השירים שבחר אלמונד לבצע כאן, המילים לא פחות חשובות מהלחן, ובחלקם ניתן למצוא באופן מאוד ברור את מקורות ההשפעה הטקסטואליים של אלמונד. באלבום הבכורה המבריק של סופט סל, “Non-Stop Erotic Cabaret”, שהוא ללא ספק אחד האלבומים הגדולים של האייטיז, תיאר אלמונד בשירו “Bedsitter” את חיי ה"בדסיטרז". רווקים ורווקות צעירים, שרבים מהם היגרו לבדם לעיר הגדולה וגרים לבד בBedsits- - דירות חדר קטנטנות, עם אמבטיה ושירותים משותפים לכל הקומה. אלמונד ביסס את השיר הזה על זכרונותיו מהימים בהם גר בבדסיט קטנטן בלידס לשם עבר מסאות'פורט בגיל 19 כדי ללמוד פרפורמנס ארט בלידס פוליטכניק. בהמשך חי באותם תנאים בסוהו של לונדון. יותר מעשור לפניו תיאר את אורח החיים הזה אל סטיוארט בשירו "Bedsitter Images", הלקוח מאלבום הבכורה שלו מ-67', הנושא את אותו שם. את ההבדל בין סוף הסיקסטיז של סטיוארט לתחילת האייטיז של אלמונד אפשר לשמוע במוזיקה – אחד שיר פולק-רוק, השני סינתפופ – אבל במילים וברגשות המובעים בהם כמעט ואין הבדל. אורות העיר הגדולה מהווים את הפיצוי על הבדידות, כל שצריך לעשות זה לכתוב מכתבים מספיק משכנעים לאמא שהחיים בעיר הגדולה הם כל מה שחלמת שיהיו – ולמרות הדימיון, אלמונד לוקח את השיר של סטיוארט ומבצע באלבום הזה גרסה משלו.

עוד שיר שעוסק באותו נושא הוא ”London Boys” של דיויד בואי. השיר מספר על נער בן 17 שעוזב את ביתו כדי להצטרף לסווינגינג לונדון ומהר מאוד הופך לאחד מאותם נערי סוהו, שכל מה שיש להם זה בילויים, בגדים ומלוא החופן אמפיטמינים. כפי שציין כתב של "טיים אאוט לונדון" שראיין את אלמונד עם שובו, גם אם בואי דיבר בשירו על מודז, בביצוע של אלמונד – גם אם הוא לא שינה אף מילה בטקסט – הופכים הלונדון בויז לזונות ממין זכר. אלמונד הוא גיי אייקון, אבל לא מהסוג המיינסטרימי. לא משנה איזה שיר הוא מבצע – אפילו אם זה שמאלץ סטרייטי נוסח "Strangers in the Night" של פרנק סינטרה – הביצוע שלו תמיד יעלה איזשהו סאבטקסט סליזי, פרוורטי וחתרני על פני השטח.

עוד רגע קורע לב באלבום הוא הביצוע ל“Backstage (I’m Lonely)” של ג'ין פיטני. ב~89' הקליט אלמונד ביחד עם כוכב הסיקסטיז האמריקאי ביצוע מחודש ל”Something’s Gotten Hold of My Heart”, במקור להיט של פיטני מ-67', שהחזיר את פיטני למצעד הבריטי אחרי היעדרות של 15 שנה. בשנה שעברה הוא נפטר בחדר במלון בוויילס, במהלך סיבוב הופעות בבריטניה. לזכרו בחר אלמונד לבצע בתקליט עוד שיר ישן שלו, שמספר על הבדידות של כוכב בדרכים. בין תיאורי לילות מלאי געגועים לאהובתו בחדרי המלון האינסופיים, כולל השיר את המשפט "וכל לילה אני מת קצת". באחד הלילות האלה, אותו בילה פיטני בהילטון בקרדיף, הוא מת יותר מקצת. תגידו מה שתגידו, אלמונד יודע ללחוץ על בלוטות הרגש כמו טלנובלה דרום אמריקאית מיומנת.


מארק אלמונד, “Stardom Road”
(Sequel/ Sanctuary Records)