מסך הברזל

שום דבר כבר לא תמים באמת. אמנם ברור ש"הרובוטריקים" של שנות השמונים לא היו הנאיביות בהתגלמותה, אלא יותר סיפור של מותג, שבדומה ל"פאוור ריינג'רס" היה מוצר יפני שעבר טרנספורמציה (תרתי משמע) מוצלחת להוליווד והפך להיסטריה אמריקאית וכלל-עולמית. אבל ברובוטריקים לא היה סקס או אלימות קשה; הייצוג האנושי נח על כתפי הנער ספייק ואביו הפועל, שני ווייט-טראש טובי לב שהתמזל מזלם להיות חלק ממגני האנושות (והיה גם איזה נכה אחד, על תקן הגאון); ורוב הדיאלוגים נשמעו כהמחזה לנאומי הרדיו של הנשיא דאז, רונלד רייגן. כלומר, משהו בין העליונות של החלום האמריקאי וחשיבותם של ערכי המשפחה, אל מול הרשע שרוצה להשמידנו.

אז שום דבר כבר לא תמים באמת. 20 שנה עברו, ו"רובוטריקים" של מייקל ביי פועל בסביבה של נשיא שהרטוריקה שלו היא הדבר הכי קרוב לרייגניזם של אז, אך מכיוון שיהיה מגוחך ללכת עם זה עד הסוף, יש כאן ייצוג להכל. מצד אחד לערכי המשפחה והחלום האמריקאי שמפיק הסרט, סטיבן ספילברג, מאמין בהם באמת ובתמים, מצד שני יש סאטירה על הממשל הנוכחי (שימו לב לייצוג של בוש) ואת אלמנט הפחד הקיים כל עוד גברים לבנים טיפשים מנהלים את העולם - אין על מי לסמוך שיציל את העיר הדמיונית "מישן-סיטי" (שדומה מאוד ללוס אנג'לס) מידיו של מגטרון, שלא רק שהוא הופך למטוס ולא לאקדח, הוא גם נכנס בגורד שחקים בשיא המהירות. מזכיר לכם משהו?

מהצד השלישי, מהנדס "רובוטריקים" שורת מרכיבים, שאמורים ליצוק בהצלחה את צבע המאכל הזה (ושלא תטעו, מדובר בצבע מאכל מהסוג הטוב ביותר) לחיכו של גרעין קהל היעד – כלומר טינאייג'רס. בין השאר יש כאן גיבור מרכזי שהוא טינאייג'ר בעצמו, לוזר מסורתי, חנון שיזכה בנערה ויציל את העולם. שימו לב כמה זה דומה ל"מת לחיות 4", שגם הוא מותג מהאייטיז שהקהל שלו התבגר, ובכדי לפנות לקהל הנכון הוסיפו לג'ון מקליין/אופטימוס פריים סייד-קיק שידבר לקהל הנכון: שיה לה-בוף המאוד מוצלח ב"רובוטריקים"/ ג'סטין לונג הפחות מוצלח ב"מת לחיות".

חוץ ממנו, יש עוד שורת דמויות שיוצרות ארוחה הוליוודית מזינה: אתנחתא קומית מס' 1 בדמות הורים סטייל "אמריקן פאי", אתנחתא קומית מס' 2 בדמות שחורים צעקניים (כולל ברני מאק המפיל), אתנחתא קומית מס' 3 בדמות סוכן ממשלתי מטורף (ג'ון טורטורו, עוד בחירה מוצלחת) וכוסית שעושה את הפריצה הגדולה שלה (מייגן פוקס). עוד מאובדן התמימות: תוכן שיווקי בוטה של "אי-ביי" ובעיקר של "ג'נרל מוטורס". מה זה בוטה? כשגיבורנו בוחר את המכונית הראשונה שלו, עומדת שברולט קאמרו אמריקאית טובה וישנה, לצד חיפושית צהובה. עכשיו נחשו מי זה "באמבלבי". ניחשתם? נסו שוב.

אבל למי אכפת פוליטיקה, למי אכפת מיסחור והנדסת מוצר, למי אכפת שיווק. אפשר לדוש באלף ואחת משמעויות שלא קיימות, כמו ההתעסקות של הרובוטריקים של אז בקוביות אנרגיה, זמן לא רב אחרי משבר האנרגיה של סוף שנות השבעים, ובהתעסקות של השקרניקים של היום בכילוי משאבי כדור הארץ, כשברקע הממשל ההיסטרי מכוון טילים לאירן וצפון קוריאה, אבל לעזאזל – למי אכפת? הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהסתיים הסרט, הוא "מתי אני רואה את זה שוב?!". ותגידו מה שתגידו – "רובוטריקים", על כל הציפיות שהעמסתי עליו באופן אישי, והדיון הנרגש שהוא עורר בקרב מעריצים פנאטיים בפרט וילדי אייטיז בכלל, ששווה בעוצמתו לדיונים פרה-הפקת "שר הטבעות" וטרילוגיית הפריקוולים של "מלחמת הכוכבים", מספק את הסחורה. הוא הופך את קיץ 2007 לשווה, וכבר לא אכפת לי מה יבוא אחר כך, אם מט דיימון סוף-סוף יפתח איזושהי זהות בסרט "זהות" השלישי או אם "הסימפסונס" יהיה כישלון מהדהד. לא אכפת. בין "ספיידרמן", "רטטוי" והמנה הנוכחית, קיבלתי את הארוחה שלי.

וציפיות זה אנדר-סטייטמנט. בכלל, הכי הייתי רוצה לקחת את חיים חצבני לסרט. בתקופה קצרה של ילדותי באייטיז, הפכו אותי "הרובוטריקים" מילד מסוגר-יחסית ליצור פתוח הרבה יותר. מרובודד לרובו-חברתי. אף אחד לא ידע אז מה זה "מלחמת הכוכבים" שכל כך הערצתי, אבל כולם ידעו מי זה אופטימוס. אז, בכיתה ג', הקמנו חבורות בבית ספר, ושיחקנו גם עם הילדים של כיתה ב' וגם עם החבר'ה המגניבים מכיתה ד'. אני, חיים, קובי, מירו ושלומי היינו הדינוטריקים, כמובן. אין בחירה טובה מזו. בתקופה ההיא, כשהמשכורת הממוצעת במשק הייתה כ-3,000 שקלים, הייתי מגלח בלי בושה את כיסי המכנסיים של אבא שלי, כדי ללכת למרכז חולון ולקנות את צעצועי הסדרה היקרים להחריד – 70-100 שקלים החתיכה. " More than meets the eye" היה לא סתם המוטו של האוטו, אלא סטארטר אמיתי לדמיון של מיליוני ילדים. ובמבחן השאלה הגדולה, איך לעזאזל מעבירים את זה לקולנוע בסרט שאינו אנימציה, ביי וספילברג מצליחים בגדול.

ל"רובוטריקים" יש מבנה סיפורי נהדר, שמזכיר קלאסיקות אקשן שכיף לצפות בהן שוב ושוב. בהן שני הסרטים הטובים היחידים שהצליח ביי לעשות עם ג'רי ברוקהיימר – "הפריצה לאלקטרז" ו"ארמגדון". האקספוזיציה הארוכה מוצלחת מאוד ולא משעממת לרגע, וכך גם הבילד-אפ הממושך שבא לאחר מכן, לקראת המערכה השלישית, שבה יישפך כמובן החלק הארי של 150 מיליון הדולר לטובת CGI חסר תקדים (באמת, תשכחו מה שראיתם עד כה – ILM זוכה כאן לכבוד ש-WETA גזלה ממנה לפני שנים). אלכס קורצמן ורוברטו אורקי, שכתבו יחד לטלוויזיה סדרות כמו "זינה" ו"זהות בדויה" ולקולנוע את "משימה בלתי אפשרית 3" המוצלח ואת "האי", הכישלון המהדהד שסימן את תחילת השותפות בין ביי לספילברג, מצליחים לתמרן כאן במשימה בלתי אפשרית באמת, בין דרישות השיווק והמיסחור לבין הרצון לספק גם את מעריצי הסדרה. שלא לדבר על הדרישה המפוקפקת לכתוב עשר דקות אחרונות שזועקות "סרט המשך!" באופן חסר בושה כמעט.

אולי אני סאקר של המותג הרבה יותר מכפי הראוי. ובכלל, אני איזי כמו יום ראשון בבוקר, אחד שדומע כשמפרקים לבאמבלבי את הצורה. ונכון, אם רוצים להיות קטנוניים, אפשר לשאול מה זה הפסים הבוערים א-לה "אינדי 500" שיש לאופטימוס פריים בצדעיים, ולאן לעזאזל נעלם הטריילר המסתורי שלו? איך זה ש"באמבלבי" יותר גדול בממדים מ"ג'אז"? מה עושה פה "בון קראשר", שהוא בכלל חלק מהטרקטוריקים, קבוצה שאמורה להצטרף בשלב מאוחר יותר? אבל אנחנו לא כאלה, אנחנו מסתפקים בזה שקולו של פיטר קאלן מאכלס שוב את הקרבורטור של אופטימוס, קול מרגיע ומרתיע בו-זמנית, שסימל לי ולהמוני ילדים בציון את הסמכותיות בכבודה ובעצמה. ובהקשר הזה, מצחיק שמגטרון מחפש ונדטה, שכן קולו הוא של הוגו וויביניג, 'וי פור ונדטה' בכבודו (וגם הסוכן סמית, כמה הולם).

ואם בכלל רוצים להיות קטנוניים, אבל מסיבה מוצדקת יותר, אפשר להתעמק בחצי השעה האחרונה ולהבין שלא מבינים כלום. כלומר, ביי ובמאי האפקטים שלו לא באמת מצליחים ליצור סיקוונס קרב ברור ונקי, ובשלבים מסוימים זה נראה כמו מגרש הריסת גרוטאות יקר להחריד. אבל בסלסלה של ביי יש מספיק בכדי לפצות על זה, כולל "וואן-ליינרס" מהסדרה שמתיישבים באופן מושלם בדיאלוגים המוצלחים לכשעצמם, וטכניקות סיפור וצילום ספילברגיות למהדרין, כאלו שמצמידות אותך לגב המושב, מקפיצות אותך בדיוק ברגע הנכון וסוחטות את בלוטת הרגש במיומנות של מנתח. ובעיקר – הרבה קיץ בקפסולה חסרת-בושה אחת, וכלב מי שלא יסתכל על הג'אסטי שלו אחר כך ויתהה בדיוק עד איזה גובה היא תגיע, כשהיא עצמה תהפוך לרובוטריק.