ציפיות יכולות להיות הקו האחרון שמפריד בין יצירה מצוינת לחדר פרטי עם מזגן בשלוותא, וככל שהשנים עוברות, הסיכוי לצאת מזה ללא כדורי הרגעה הוא מתחת לאפס. יש אמנים שהטירוף של הציפיות מעשיר אותם יצירתית, מכריח אותם לחשוב הפוך, לדבר בלי הפסקה בהופעות מפוצצות עד אפס מקום ולהוציא אלבום שני מצוין. אבל גלעד כהנא יש רק אחד.
שבע השנים שהעיניים היו נשואות לכריזמה המחשמלת של שלומי שבן, מוצרט בתחפושת של גרובר תל אביבי, הביאו אותו לנקודה בה כמעט בלתי אפשרי להישאר איכותי במידה, ובאופן עקיב: או שאתה מדהים עם יצירת מופת, או שאתה נעלם לתוך תחרויות ע"ש לאונרד ברנשטיין. אבל שבן שוב והצליח להפתיע, ולשבת על הגדר.
"עיר" מלא בשירים טובים. רק שבסוף ההאזנה החמישית והשישית אתה עדיין כועס על כך שהחיים רק נמשכים אחרי האלבום הזה, ושום שמיים לא נופלים, ואדמה לא נקרעת. ואחרי שבע שנים, שביניהם שבן העניק הופעות נפלאות, אף אחד לא ציפה ממנו לפחות משינוי חוקי הטבע. העצוב עוד יותר הוא ש"עיר" מוכיח ששלומי שבן בהחלט מסוגל לעשות את זה.
מוכן לאהבה
האלבום השני של שלומי שבן נפתח בשתי רצועות מצוינות. הראשונה, "פעם השירים", שבזכות רעשי הקלטה מוכנים מראש מצליח להדהד כגעגוע מהז'אנר האורבני, שנובע מתוך הצעקות שמעטרות את החיים בעיר, והשני "new age woman#14&35", הוא השיר שבוב דילן לא כתב אף פעם בעברית. שניהם מדגישים את שני הצדדים החזקים, והמנוגדים, של שלומי שבן, הרגיש והציניקן, הפואטי והתמציתי; זה שכותב בשנינות שורות על גבי שורות, עדיף על אנשים ונשים שעושים שורות על גבי שורות.
הקרב הפנימי בין שניהם נמשך במשך כל האלבום, אבל הפתיחה מוכיחה ששבן מסוגל לזקק את שני הקטבים שבו לאמנות נטולת גימיקים, מבריקה ומרגשת. אלו יכולות שאמנים גדולים נולדים איתם, ועם קצת מזל יש להם חברים טובים שיודעים לתרגם את זה בצורה מושלמת: אסף תלמודי, המפיק המוזיקלי של האלבום, ויוני סילבר (מידנייט פיקוקס, ברי סחרוף) מוציאים מהקלאסיקניות התלמה ילינית של שבן כמה טוויסטים נוסח סדום ועמורה של חיי הלילה.
הבעיה צצה כששבן משתכר מהשירים והכישרון שלו עצמו, מתגלגל לעודף קיטש ("מותק את אצלי בראש", תרגום לדילן), או מתאהב בשטיק ווקאלי לא מוצלח לטקסט שלא מתחדד מספיק ("גור חתולים"). גם הממזריות, שמו האמצעי של שבן בהופעותיו וזאת שדחפה את "אינטואיציה" לטקסט חובה בלימודי שירה תל אביבית בחוג לספרות של 2012, מתפוגגת בגרסת האולפן - מבריקה את הנייר עליו כתובות המילים אבל הופכת את האוזניים אדישות.
בנוסף, לטעמי שבן שגה בהגשה אפלה מדי לשירו המעולה של דוד אבידן ז"ל, "בעיות אישיות": אני מאמין שדווקא כאן הקריצה השבנית הייתה צריכה לבוא לידי ביטוי, ולא בהלצות מאולצות כמו "אני מצטער לראות שגם אתה נפלת ל" ו"אני שוקעת...תפוס אותי!", צמד שירי הברנז'ה שאיתם משחקת חצי תל אביב את המשחק המהנה "הוא כתב את זה על....".
כל השירים לכשעצמם לא רעים, וחוגגים את העליונות של יצירה בעברית על פני משחקים באינדי רוק'נ'רול. ייתכן אפילו שללא אותן ציפיות ששבן סוחב על גבו כמו שני פסנתרים, היינו מסתפקים בכנות הרעננה ששבן מביא לעולם, שבו מוזיקאים ישראלים מתחילים להישמע כמו כדורגלנים מצויים. אלא ששני שירים אחרים באלבום מוכיחים ששבן יכול לשים את האצבע על דברים הרבה יותר משמעותיים מתופעת הנדידה לתפוצות הארץ ("עברנו לצפון"). הראשון הוא "האזרח ה-1", שבו שבן עוטה תלבושת ג'ורג' אורוול, מעמיס עליה לחן ועיבוד מתעצמים ומצליח ליצור הד גדול של משמעות מוזיקלית, ולכן הוא השיר הטוב באלבום.
השני הוא דווקא "מוכן לאהבה". כשיצא "מוכן לאהבה" קיבל שבן כמה ביקורות רעות, שהפכו אותו ממכשף מילים לדניאל סלומון. זהו פספוס ענק של אמנות ככלי ביטוי להווה מדויק, כמעט מיידי. השיר הנפלא הזה, שמבוסס על פסקה מתוך "עיין ערך אהבה" של דוד גרוסמן, חושף את הבלוף שבחיים בין יהודה הלוי ללבונטין: בסופו של יום, גם האנרכיזם האמנותי של שבן זקוק לרומנטיקה, ללכאורה-קיטש. ההבדל הוא ההישג הגדול של שבן על אחרים: בשביל לא להאמין לו צריך להיות חשדן כמו פוליטיקאי ובעל מוסר של חוקר פרטי. היכולת של אמן להעביר את התחושה הזו בעברית הייתה כמעט מוסד פרטי של שלום חנוך, ועכשיו שבן מעמיד את עצמו כאופציה לא רעה לדור חדש שמחפש את האמת. באלבום הבא, שבו שבן ינפק את יצירת המופת, נוכל לחגוג את זה.
שלומי שבן, "עיר", NMC.