כיכר המדינה

ביום שני, בשעה 23:30, אמצע הלילה, עשיתי את הלא יאומן. התקשרתי למוקד 106 של עיריית תל אביב, נותבתי באדיבות על ידי המערכת והמתנתי בסבלנות על מנת שאוכל לעשות צעד נוסף בהפיכה לסבתא שלי. מהעבר השני נשמע קולה של המוקדנית למוד ניסיון: "מוקד עירוני שלום". "שלום מוקד עירוני. זה לא שיש לי בעיה חלילה עם הראל סקעת, אבל יש לך אולי מושג מתי האירוע הזה בכיכר צפוי להסתיים?", שאלתי בביישנות. "כן, עקרונית הוא היה אמור להיגמר כבר באחת עשרה, אבל אנחנו מזרזים אותם", ענתה. "הבנתי. פשוט כי כבר אחת עשרה וחצי וחלקנו צריכים לקום בבוקר מוקדם לעבודה ולא יכולים לישון עם הרעש הזה", שמעתי את סבתא מגרוני, ונחרדתי.

לפחות פעמיים בשבוע, זה שבועות ארוכים, מופקע השטח המתכנה אצל רשם המקרקעין כיכר רבין, לטובת מטרה ציבורית-בידורית כזו או אחרת. ביום שישי הזה מדובר במפגע הרב-שנתי הקרוי "מלחמת הכריות"; בראשית השבוע היה זה מופע הזדהות עם תושבי שדרות; יומיים קודם לכן התקיימו מופעי ה-live earth, שבוע לפני כן הפגנת הנשים הגדולה נגד עסקת הטיעון עם קצב, לפני זו - ההומואים חגגו גאווה מתחת לבית שלי, כל גוש דן עשה לילה לבן דווקא בציר אבן גבירול בשעה שאני חוזרת מהאוניברסיטה, וכל עם ישראל הגיע להפגין נגד השלום ובעד המלחמה, או משהו בעל אופי דומה.

לפחות פעמיים בשבוע, נחסם ציר התנועה המרכזי של תל אביב בחלקו הקריטי. הפקקים בעיר הצפופה הזו מסלימים לכדי מפגשים אינטימיים תכופים בין פגוש לפגוש, תושבי האזור, ומדובר בהרבה תושבים (בכללם שפחתכם הנאמנה) שמנסים לשווא לחזור מיום מפרך לערב שקט בבית, נתקלים בחומה של תושבי פרובינציה מיוזעים, מפגן דציבלים שמקרב אותנו צעד נוסף לעבר התחרשות טוטאלית וכבישים חסומים שלא מאפשרים לנו להגיע למקלט המדיני המתקרא "בית".

אשר למופעי התרבות האינסופיים - הרי שהם, בינינו, הרועשים באמת - תמוה בעיני שאחרי יללות חוזרות ונשנות של כל אמן בישראל על דלותה ועוניה של התרבות בפרובינציה, דווקא כיכר רבין היא הכיכר שנבחרת לכל מופעי התרבות, ההזדהות לשם התרבות, והתרבות לשם ההזדהות. פארק הירקון, חולות ראשון לציון, האמפי בקיסריה, החצר של משה מחולון. לא אכפת לי – כל מקום יהיה טוב יותר, הן חברתית והן גיאוגרפית. אי אפשר להלין שוב ושוב על האורבניזציה של התרבות בישראל (ובאורבניזציה הכוונה יותר לתל אביביזציה, ולהנציח את זה באמצעות שלושה אירועים בשבוע בלב ליבו של המיתוס האורבני הקרוי תל אביב.

האם נגמרו הכיכרות בישראל? האם כיכר רבין, בטבורה של העיר הצפופה בישראל באמת צריכה לאכלס את האירועים האינסופיים האלו? מפגינים נגד קצב? סעו לירושלים! מפגינים נגד המלחמה? סעו לצפון, סעו לבית ראש הממשלה. רק סעו כבר. כל עוד אתם לא מפגינים נגד חולדאי, צאו לי מהשכונה. כמה הייתם שמחים אם היו מפקיעים את השטח שמתחת לבית שלכם לטובת הפגנות שלא קשורות לעיר שלכם, לחיים שלכם או לאג'נדה שלכם? מה ששנוא עליכם אל תעשו בכיכר שלי.

ומילה לסיום: השאלה היחידה שנותרה פתוחה, היא האם לא אירוני מדי, שההפגנה נגד ההפגנות בכיכר רבין תתקיים, במקום המתבקש - אצלי בחצר האחורית.