מתכת לכל ביקורת

"אתה חייל עכשיו. בהצלחה חייל" (מתוך "רובוטריקים")
"America, Fuck Yeah!" (מתוך "טים אמריקה")


כששאלו את טריי פארקר ומאט סטון מהיכן קיבלו את ההשראה ל"טים אמריקה", הסאטירה המבריקה שלהם מ-2004, הם השיבו שהם צפו במבחר סרטים מבית היוצר של המפיק-כריש ג'רי ברוקהיימר (מי שהפיק בין השאר את "אהבה בשחקים", "ארמגדון" ו"פרל הארבור") ופשוט העתיקו מהם רפליקות. קל לזהות את הסרטים של ברוקהיימר – הם לרוב מניפסטים ריאקציוניים, שנראים כמו תשדיר שירות מלוטש לצבא האמריקאי, מהסוג שממלא אותך ברוח האמריקאית וגורם לך לרצות לחתום על טופס גיוס והתחיל לפוצץ לנאצים/רוסים/ערבים (מחקו את המיותר) את הצורה.

למרות ש"רובוטריקים" הופק על ידי סטיבן שפילברג, הוא נראה בעיקר כמו הפקה של ג'רי ברוקהיימר, שאת הקוד הגנטי שלו אפשר לזהות לאורכו ולרוחבו של הסרט – החל מהבחירה בבמאי (מייקל ביי, בן טיפוחים של ברוקהיימר), דרך השפה הוויזואלית (כולל מטוסים ממריאים מנושאת מטוסים עם השקיעה בסגנון "אהבה בשחקים") ועד האתוס והפאתוס.

רובוטריקים הוא לא הסרט הראשון השנה שמעורר מחלוקת בתעמולה שהוא עושה למלחמה בכלל, ולזו בעירק בפרט. קדם לו שובר הקופות הגדול של החצי הראשון של 2007, "300" של זאק סניידר. הטענות כלפי "300" היו שהוא לוקח אירועים היסטוריים ומנכס להם משמעות עכשווית מיליטריסטית ואנטי איראנית (ה"רעים" הם פרסים, כלומר איראנים, כלומר מוסלמים שיעים, כלומר הבנתם את הכוונה). אלא שהביקורת הזו כלפי "300" מתעלמת מחלק משמעותי מאוד – העובדה שמדובר בעיבוד לקומיקס של פרנק מילר, שהאירוניה בו היא ההיפוך שקיים בין הטובים והרעים והתפקיד של כל אחד מהם. אם ב"300" קיימת בעייתיות, הרי שהיא הפוכה – היא לא משרתת את האימפריאליזם, אלא את הטרוריסטים – הגיבורים של הסרט הם צבא קטן ומיומן שנלחם בכובש (שמבקש כניעה בתמורה לפריבילגיות) על זכותו להיות עצמאי; היא מקדשת את ההתנגדות, גם אם היא כרוכה במוות של חפים מפשע.

במובן הזה "רובוטריקים" הוא ההיפוך המוחלט של "300" - הוא גורם ל"יום השלישי" ו"ארמגדון" להיראות כמו "סוריאנה" ו"באולינג לקולומביין". אחרי חצי ראשון מפתיע באיכותו, מגיע החצי השני של הסרט ומזכיר - בדיאלוגים ובמסר כאחד - בעיקר את "מחץ הדלתא", רק עם תקציב גדול יותר. המלחמה ב"רובוטריקים" היא מובנת מאליה, נתון שיש לחיות איתו ולא לשאול למה היא מתרחשת. הצבא עובר בו גלוריפקציה – בהתחלה היא נדמית כהתרסה על חשבון הממשל, כמו רוצה ביי לומר שאל לנו לשכוח שהחיילים הם מתנדבים אמיצים, עושי דברם של המערכת הפוליטית המסואבת; אולם ככל שמתקדם הסרט מתברר כי השלטון רק עושה את תפקידו, וגם הוא, רוצה רק בטובת האומה, העולם, החיים, היקום וכל השאר. אמריקה? פאק יא.

אבל כל אלו הם זוטות, לעומת מה שנראה כקמפיין של ממש למען המלחמה בעירק - מאבקם של הרובוטריקים בשקרניקים. "למה אתה כל כך רוצה לעזור להם?" נשאל אופטימוס פריים באחד מרגעי השיא המביכים, והוא משיב ש"הוא מוכן למות, על מנת שבני האדם יהיו חופשיים". הנמשל ברור לגמרי ודי מביך – פריים, שצבוע בצבעי אדום-כחול-לבן, הוא אמריקה. הוא מוכן להקריב את חייליו ואת עצמו, למען החופש והדמוקרטיה. הקולנוע מתגייס כאן כדי לומר – הקורבנות של המלחמה בעירק נראים אולי מיותרים, אך יום יבוא ותבינו עד כמה הם חשובים.

אולם, כאשר מביטים לרגע על הפרטים הקטנים, מגלים אלמנט אחד שחותר תחת האלגוריה שמנסה הסרט לייצר בכוח; פרט קטן בסיפור העלילה, שאי אפשר להתעלם ממנו, וביי לא יכול היה לסטות ממנו, ובעצם כורת את הענף ששפילברג יושב עליו – השקרניקים. אלו נלחמים בכדור הארץ, ומטרתם ברורה – הם רוצים לשאוב ממנו את כל האנרגיה. ארצות הברית, גם אם יצאה למלחמה בעירק בתואנות דמוקרטיות והומניות כאלו ואחרות - נכנסה לשם גם, אם לא בעיקר, על מנת לשאוב ממנה את הנפט ולקבל חוזי ענק לבנייתה מחדש אחרי שהרסה אותה במו ידיה. האמריקאים אולי רוצים לשווק את עצמם כרובוטריקים, אבל ג'ורג' W יכול להמשיך לראות את כאופטימוס פריים עד מחר. את הנזק שהוא עושה לעולם אפילו מגטרון לא יכול לגרום.