מקרה שקרה ויכול היה לקרות לכל אחד ואין הפרטים חשובים כלל וכלל מלבד העובדה שבסיומו נותרתי ללא מכשיר סלולרי, נטולת טלפון נייד או HANDY, כמו שהוא מכונה בחיבה בארצות שמעבר לים. יחסים מופלאים שררו בינינו: בהולכי ברחוב הייתי שולחת אל תוך תיקי יד נסתרת, מגששת רק לבדוק לשלומו, להימצאו של הפורטל המוטל בין שפתון וספרון; ביושבי בגפי בבית קפה או על ספסל, השתמשתי בו, כמו רבים מהישראלים, כבמגן מפני תמהוניות-יתר, בחזקת "אם יש לך קשר אתה בטח בסדר", ובעיקר, כמו העם כולו, חובבי הכתיבה כמתעביה - פרט אולי למוכי האסטיגמציה וחולי הפרקינסון - אהבה נפשי את הודעות הטקסט, המסרונים, ה- SMS (שהיא צורת יחיד ורבים גם יחד, כמו אורז או במבה, למדתי לאחרונה מהאזנה לפרסומות).
גינזכי המכשיר הקטן כה קטן היה! - אצרו בתוכם מזכרות מערב סוער בעיר זרה ומב?ו?קר משמ?ים בעיר מוכרת, שירי הייקו, הודעות אהבה ומשטמה, זוטות שיכולות להעלות חיוך גם בבוקר בו נוקשים נוגסי הרשויות בדלת, הוכחות כתובות לחפותי ועדויות מרשיעות לחטאיי. למעשה, בשנה האחרונה, התמסרתי עם העולם על בסיס חמישה מקומות פנויים בלבד, את שאר 195 המקומות בזיכרון תפסו כבר אותם הבזקי טקסט שאין למחקם בשום אופן, וגם להוציאם מהמכשיר אי אפשר. היה זה יומן לתפארת, פטפטת שוצפת על ימים, לילות ויבשות.
פשר הקשר
לא אכביר כאן על צורת תקשורת זו שטורים אישיים ואף רומנים נכתבו בכבליה, אבל כן אדבר על ההיעדר. ביום ממוצע נתקבלו למכשיריהו זצ"ל למעלה מחמישים מסרונים וכעשרים שיחות. אגודליי המתארכים למדו לתקתק במהירות האור, ורגליי ידעו להוליכני מעצמם בעת הסימוס משל עיניים להן. מיד לאחר חטיפתו של קטינא, עוד טרם הוגשה תלונה, מיהרתי והודעתי למכריי (באמצעות אימייל, ווטסון) על האסון שפקד אותי, הקפדתי להוסיף את מספר הטלפון הביתי המאובק, חתמתי בברכת "שלא תדעו צער" והמשכתי בחיי, כמקובל ובלית ברירה.
חברים, קוראים, מגיבים שוטמים, ידידי האחרונים עלי אדמות, הטו אוזן: דממה. הס כזה לא נשמע מאז מעמד הר סיני, בדידות כזו ידע רק בודהה מתחת לעץ. בשקט כזה אפשר לשמוע את הכבלים של בזק בוכים מתחת לאדמה. מכשיר הטלפון שותק כמו רעי. מה בשם סלקום והאהבה קורה כאן? הייתכן שלא אלי היו ממוענות כל אותן ההודעות? כלומר, אל?י כמספר מנוי בהחלט כן, אבל לא אלי כאדם? ההיו כל אותם מלים וחרוזים, הודעות והודאות, מופת של תקשורת למען תקשורת? מדיום מעל מסר, או אפילו מסרון מעל מסר? מה פשר קשר השתיקה? האם נגזל ממני עד להודעה קולית חדשה העונג הצרוף של קשקוש הסרק? אין את מי להאשים. הצדק עימם: זה לא לטלפון.
מי יחייג, ימתין, יחשוב על האדם ש הו כמה משעמם נמצא בדל"ת אמותיו ולא באותו יקום רחב ידיים המכונה "איפה אתה?", יעבור את מסכת ההלו ומה שלומך, רק כדי לומר משהו כמו: "הרגע ראיתי ינשוף עץ בחלון ראווה, חשבתי עלייך". כטקסט - זו פנינה, כבסיס לשיחה זה טירוף מוחלט: "ינשוף? מעץ? כמה נחמד שהתקשרת, בוא נדבר על זה עוד קצת..." ומה בדבר הודעה כמו "הערס מהפיצוציה שוב ניסה עלי את הטריק של האשכולית" או אפילו "צוזעמן וחברים הערב בקוזה עשרה ¤ כניסה בואו" האם משהו מההודעות הללו, חשובות ככל שתהיינה, עובר מכשיר בזק? לא ולא! ואין בך משום הפחתה בחשיבותן נהפוך הוא האס, האם והאס שאחריה, על אף ההפרעה, היסח הדעת, השטחיות וביטול הספונטניות שהן נושאות עימן על כנפי הקידמה, הן כטלפתיה של מטה, כלי להעברת מחשבות, אינסטינקט טקסטואלי בסיסי (אינסטקסטואלי!), צינור פלט לשחרור הגזים המחשבתיים לבל יעיקו על מערכת עיכול הנתונים ולא פחות חשוב: מחדדה לשונית, האקדמיה העממית לקיצוץ ושנינה. עד שאשוב לחבוש את שורותיה, בחיאת, תעשו לי טלפון.