דרכיי נעם

כמעט שנה לפני שיצא "עזרה בדרך" האלבום של נעם רותם, יצא "עזרה בדרך" הסינגל. חטפתי אז דלקת גרון קשה, חמש דקות אחרי התאהבות לא מוצלחת ושלוש דקות לפני שאלוהי האנרגיה גרג דולי העיף את תל אביב עם הטוויילייט סינגרז. ההצטלבות של כל הנ"ל לכדי צומת אחד מדויק, כמעט קטלני במינון עשתה את "עזרה בדרך" השיר לסיכה קטנה שפוצצה בלון מנופח ממשמעויות, שהפכה שיר מחיים של מישהו אחר לחלוטין, לעניין פרטי. במשך השנה המשכתי ללכת ולראות את נעם רותם מבצע את חומרי האלבום הסולו השני שלו בכל הזדמנות שנקרתה, במה שאפשר היה להגדיר כטקס סאדו מזוכיסטי: השירים של רותם היו התערטלות נפשית, הפשטה ספרותית של כאבים אישיים שהונחתו בעוצמת החבטה של רוג'ר פדרר לתוך פרצופים אסקפיסטיים, שרק התאוששו ממלחמה קיומית אחת ועברו באופן אוטומטי לאחרת.

שנה אחר כך, "עזרה בדרך" האלבום, הוא מאותם מקרים שדורשים התעלות מעל הפרמטרים שמגדירים "מוזיקה טובה". יותר משיהיה בזבוז זמן לכתוב על הלחנים, העיבודים וההפקה המוזיקלית באלבום (על הטוב והרע שבהם), זה יהיה פשוט פספוס עצום של אחד האלבומים החשובים שיצאו כאן: לא בגלל שהוא חסר מגרעות, אלא כי הוא מציג את הדרך הנכונה של מוזיקאי ישראלי בעברית ליצור חותם משמעותי: פשוט לכתוב את האמת, במקום לדבר בקלישאות של כדורגל. לשרוף את סרט הצילום של חייך, ולא להתחבא בחדרי החושך של הכתיבה השטחית.

רותם שוחט את המציאות המכוערת ביותר שיכולה להקיף אדם בשר ודם. הוא אינו מייפה אותה לרגע, אלא מצלם אותה בקור רוח מקפיא. כי אנשים מתים בעולם הזה, והם חולים: אין כאן "לי זה לא יקרה", והדוניזם נוסח קרח 9 הוא נחלתם של הצעירים והיפים. רותם אוסף את שברי הזכוכית של חייו בידיים חשופות, ומהדם שניגר מחתכי העור הוא כותב אות אחר אות, מילה אחרי מילה.

הוא מתחיל ב"עולה ויורד" הקורע, שבו "אם יש לך את הכל, אפשר רק לאבד", ומכאן רותם אכן רק מאבד, אך מרוויח אמון בלתי מתפשר מצד המאזין, שאולי לא יודע מה לעשות עם הכנות הזו אבל את רותם הוא רק רוצה לחבק. שיא האלבום מגיע בגרסה מתורגמת ומבריקה ל"חרב דמוקלס" של לו ריד, ובו רותם מגיע להישג נדיר במוסד התרגום והקאבר: הוא לוקח שיר שאינו שלו, תולש אותו מהקונטקסט המקורי, ובעזרת תרגום מדויק מעניק לו תעודת זהות חדשה וקוד גנטי אישי לחלוטין, שכמעט משכיח את היותו קאבר. וזה רק סמלי לאלבום שהוא לכל אחד ולאף אחד, שהוא סיפור פרטי של אדם זר ובעצם בעל משמעות רחבה שבה גם אלו שהם אינם נעם רתם מבינים ש"צריך ליישר את הגב עכשיו", גם אם לא קוראים להם נעם רותם.

44 דקות שבהן רותם מנדנד את הספינה הזו מצד לצד, בלא רחמים, ובאופן כמעט מעיק על מי שאינו יודע מה עליו לעשות עם מה שנודע לו כרגע. רותם היה יכול להשחיז בהרבה את הפלטפורמה בה הוא מגיש את השירים, להגביר את אותו "קול פנימי" החוצה, כפי שהוא עושה היטב בהופעותיו. אם רק לשירים כמו "חדשות רעות", או "ללכת כמו אריה", היה את אותו אומץ שיש בידיים הכותבות של רותם, "עזרה בדרך" היה בפנתיאון הקונצנזוס. אבל כאמור זה לא באמת משנה: סיפור המסגרת שנקרא "עזרה בדרך", והוא בעצם "נעם רותם" בגרסה החיה ביותר שיש, מצליח לעבור נקודה אחר נקודה בעור האנושי, לסמר את השערות, להותיר חותם של מי ששפך את ליבו אל מול חלל ריק שאולי יתמלא במאזינים ואולי לא; שאולי יקבל ביקורות טובות, ואולי ייקרע על ידי מעריצי הגדרות של מילוני מוזיקה. ואם זו לא ההגדרה לאמן משמעותי, אינני יודע מה כן.

נעם רותם, "עזרה בדרך", נענע דיסק