אפילפסיה עכשיו

מכונת ייצור המיתוסים של הרוק החלה לעבוד במלוא המרץ בסוף שנות השישים, אולם ככל שהזמן עבר, הפכה לסלקטיבית יותר ויותר כשבחרה את הדמויות אותן תהפוך לגיבורי תרבות על-זמניים. וכך, בין ג'וני ליידון וסיד וישס לקורט קוביין, נפער חור שחור, שבו "לא קרה כלום". מכונת ייצור המיתוסים הרימה את ראשה המכוער ומחקה מההיסטוריה של המוזיקה את "האייטיז", "העשור המיותר" לפי התפיסה המקובלת של חובבי מוזיקה שמרנים (או כל מי שמחזיק בספריית דיסקים דומה לזו של אבא של דילן גפן).

הסיפור של איאן קרטיס אמור היה להפוך אותו לאחד מגיבורי הרוקנ'רול של התרבות הפופולרית. הוא הנהיג את ג'וי דיוויז'ן, אחת מהלהקות הכי משפיעות בהיסטוריה (בוודאי אם לוקחים בחשבון את גל הפוסט-פאנק של העשור הנוכחי, לא כל שכן את ניו אורדר), הוא היה דמות חידתית עם מבט יוקד, קול דרמטי ופרסונה בימתית יוצאת דופן. והוא התאבד בגיל 23. ההיסטוריה אוהבת את הגיבורים שלה כשהם מתים צעירים. אולם קרטיס לא הפך לשם שנאמר בנשימה אחת עם ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון וטופאק שאקור.

רק עכשיו – 27 שנים אחרי מותו - מגיע "קונטרול", הסרט המתבקש על חייו ומותו. אחרי צפייה בו בפסטיבל הסרטים בירושלים, נדמה שהמיתוס סביב איאן קרטיס ימשיך להזין את עצמו, אבל בלי שקרטיס יהפוך לפרצוף המעטר טי שירטים שחורים של תיכוניסטים מיוסרים במאה ה-21.

שני סרטים אחרים מארכיון הקישורים האסוציאטיבי שלי הוקרנו מאחורי הרשתית, במשך הצפיה ב"קונטרול". הראשון הוא כמובן "אנשי המסיבות" ("24 Hour Party People"), הסרט של מייקל וינטרבוטום שמתאר בחלקו את אותם אירועים בדיוק, מזווית אחרת, שלא יכולה להיות שונה יותר – צבעונית, שובבה וכזו שמתייחסת לעובדות כהצעת הגשה בלבד. הסרט השני הוא "The Doors" של אוליבר סטון, שלקח את המיתוס של ג'ים מוריסון והפך אותו לכמעט פרודיה לא מכוונת על שלושת האלמנטים של הרוק – סקס, סמים ומוות. גם "הדורס" וגם "קונטרול" יצאו קצת יותר מעשרים שנה אחרי שהגיבור שלהם – סולן כריזמטי של להקה חשובה ומשפיעה בתקופתה – מת צעיר.

ולמרות קווי המתאר האלה, "The Doors" (שהוא בעצם סרט על ג'ימוריסון) ו"קונטרול" (שהוא במוצהר סרט על איאן קרטיס), מציגים שתי דמויות הפוכות בתכלית. מוריסון של סטון הוא זיין שכל אמריקאי, חובב התנסויות בסמים הזייתים, עם נטייה להתערטלות של פלג הגוף העליון. קרטיס של אנטון קורביין הוא פוץ בריטי מודחק ושתקן, שנוהג לרכוס את כפתורי חולצתו עד האחרון שבהם. חוויות הסמים של קרטיס מסתכמות בסרט בתופעות הלוואי של תרופות מרשם, והכדורים שנרשמו לו כשאובחן באפילפסיה, אותם המשיך לקחת גם כשלא היה שום שיפור במצבו הבריאותי. אחת מסצינות השיא ב-"The Doors" היא שליפת הנחש ממכנסיו של מוריסון מול קהל משולהב. אצל קרטיס, ההתערטלות הסתכמה בהתקף לא רצוני באמצע ההופעה.

מוריסון של סטון הוא המיתוס של הרוקנ'רול. מורד, סקסי, כריזמטי, בעל מנגנון הרס עצמי. קרטיס, למרות סיפור מסגרת דומה, הוא אחר לחלוטין. ציני, סגור ואפור, חולה במחלה שאינה מובנת, פקיד בלשכת תעסוקה שבחר בסגנון חיים פרברי – התחתן בגיל צעיר וגר בדירה חסרת ייחוד ברחוב חסר ייחוד בעיר חסרת ייחוד. למי שלא מכיר את המוזיקה, סיפור חייו הוא הדבר האחרון שיעורר השראה, שיגרום למישהו לשנות את חייו, להקים להקה.

בשני הסרטים, הנאמברים המוזיקליים מבוצעים מחדש. בקונטרול, השחקנים כולם מנגנים מחדש את השירים שמבוצעים בחזרות ובהופעות. הביצועים מרשימים ומרגשים בדרך כלל, גם אם לי קצת הפריע שמשהו בחוסר הניסיון של ג'וי דיוויז'ן לא מצליח לעבור בסרט – הביצועים נקיים מדי, מדויקים מדי, שחזור שמטשטש את הנטייה של הלהקה לטעויות והססנות.

אנטון קורביין, שצילם את ג'וי דיוויז'ו כלהקה והפך לגדול צלמי הרוק של שנות ה-80, לא מצליח להשתחרר מהדו-מימד בסרט הראשון שלו כבמאי. נכון, יש כאן פריימים יפהפיים והרבה אהבה למוזיקה ולפרטים הקטנים. אולם למרות שהוא מעביר כאן בהצלחה את רוח הפוסט פאנק שניסתה להניח בצד את מטען המיתוסים של הרוק, הוא משתף פעולה עם האגדה לבית קרטיס, ומטפל בה בחרדת קודש שמונעת ממנו להעיז ולומר משהו חדש על חייו ומותו של הספינקס המנצ'סטרי. וככל שעובר הזמן, והדקות נוקפות לקראת הסוף הבלתי נמנע, קורביין הולך ומאבד את אחיזתו בסרט.

הוא מחבר לעלילה באופן גס את "Love Will Tear Us Apart" (כשאיאן נפרד מאשתו) ואת "Atmosphere" (כן, שוב בסצינת המוות), וההסבר היחידי שהוא מספק להתאבדות של קרטיס היא "חתונה בגיל צעיר מדי זה מסוכן, ממקיי?". השלב הזה של הסרט כל כך מקומם, עד כדי כך שבשניות הארוכות עד שקרטיס לוקח את העניינים בידיים כבר מלמלתי לעצמי "נו, תעשה את זה כבר, you miserable fuck”. הפוקוס היחיד של הסרט הוא מערכת היחסים הכפולה של קרטיס עם אשתו ועם המאהבת הבלגית שלו, כשכל האינטראקציה שלו עם הלהקה, עם טוני ווילסון (הבעלים של חברת התקליטים פאקטורי וגיבור "אנשי המסיבות"), או אפילו העיתונות והקהל שהחלו להביע בו עניין, נשארים בגדר הערות שוליים לטלנובלה שמוצגת כמנה עיקרית.

"קונטרול" הוא סרט יפה ומעניין, אבל גם מאכזב בסופו של דבר, גם את מי שג'וי דיוויז'ן היתה להקת מפתח בהתפתחות המוזיקלית שלו, וגם את מי שמחפש הסבר, קלוש ככל שיהיה, להפיכתה של ג'וי דיוויז'ן לאחת מהלהקות החשובות והמשפיעות של העת האחרונה.