פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אורות בוהקים, עיר גדולה מאת ג'יי מקינרני

      מנהטן. בחור צעיר שיש לו הכול. פתאום, האורות כבים על העיר ועליו עובר סופשבוע מטורף כשהוא חמוש רק ברצון טוב, סמים ותבונה. "אורות בוהקים, עיר גדולה", מאת ג'יי מקינרני

      השעה שש בבוקר.
      יש לך מושג איפה אתה?
      אתה לא מסוג הבחורים שיימצאו במקום כזה בשעת בוקר כזאת. אבל הנה אתה, ואינך יכול לומר שהקרקע זרה לך לחלוטין, אם כי הפרטים מטושטשים. אתה במועדון לילה, מדבר עם בחורה גלוחת ראש. המועדון הוא או "הארטב?ר?ייק" או "ליז?רד לאונג'". הכול עשוי להתבהר אם רק תצליח לחמוק לשירותים ולהריץ עוד קצת אבק שרפה בוליביאני. מצד שני, אולי לא. קול קטן בתוכך מתעקש שמגפת האי-בהירות הזאת נובעת דווקא מעודף אבקה. הלילה כבר הסתובב על צירו הבלתי נתפס שבו שתיים לפנות בוקר הופך לשש בבוקר. אתה יודע שהרגע הזה בא וחלף, אבל עדיין אינך מוכן להודות שחצית את הקו שלאחריו הכול הוא בגדר נזק מיותר ושיתוק של קצות עצבים חשופים. יכולת לסגת קודם, אבל חצית את הרגע הזה על נתיב השביט של אבקה לבנה וכעת אתה מנסה לעמוד בקצב. לעת עתה מוחך עשוי בריגדות של חיילים בוליביאנים
      זעירים. הם עייפים ומוכתמים בבוץ מן המצעד הלילי הארוך. מגפיהם מחוררים והם רעבים. הם זקוקים למזון. הם זקוקים לאבק שרפה בוליביאני.
      לסצנה הזאת יש ניחוח שבטי במקצת - תכשיטים תלויים ברפיון, איפור, כיסוי ראש טקסי ותסרוקות מסוגננות. אתה חש גם במוטיב לטיני מסוים - דבר-מה נוסף על דגי הפיראנה המשייטים במחזור הדם שלך ועל הזמזום הדועך של מרימבות בראשך.
      אתה נשען על עמוד שאולי ואולי לא קשור למבנה, אבל מרגיש שהוא חיוני לעצם השמירה על זקיפות קומה. הבחורה הקירחת אומרת שפעם זה היה מקום טוב לבלות בו לפני שהמטומטמים גילו אותו. אתה לא רוצה לדבר עם הקירחת הזאת, או אפילו להקשיב לה, אבל זה כל מה שאתה עושה, פשוט כרגע אינך מעוניין לבחון את כושר הדיבור או את כושר הניידות שלך.
      איך הגעת הנה? חברך, טד א?לאגש, הוא זה שגרר אותך הנה בכוח, וכעת נעלם. טד הוא מסוג הבחורים שיימצאו במקום כזה בשעת בוקר כזאת. הוא האני הטוב ביותר או האני הרע ביותר שלך, אתה לא בטוח. מוקדם יותר בערב דימית לחשוב שהוא האני הטוב ביותר שלך. התחלת בא?פ??ר איסט סייד עם שמפניה ותקוות בלתי מוגבלות, מציית בקפידה לחוק אלאגש של התנועה המתמדת: משקה אחד בכל תחנה. משימת חייו של טד היא לבלות יותר מכל אדם אחר בניו יורק, וזה כולל הרבה תנועה, כיוון שתמיד ייתכן שבמקום שאתה לא נמצא בו כיף יותר מאשר במקום שאתה נמצא בו. אתה מסיר את הכובע בפני סירובו העיקש להכיר במטרה נעלה יותר מן המרדף אחר התענוג. אתה רוצה להיות כזה. אתה גם חושב שהוא שטחי ומסוכן. חבריו כולם עשירים ומפונקים,
      כמו בן הדוד מממפיס שפגשת מוקדם יותר בערב, ושמיאן להתלוות אליכם מעבר לרחוב ארבע-עשרה, כי לדבריו אין לו ויזה לחיי הביבים. לבן הדוד הזה היתה חברה עם עצמות לחיים שוברות לב, וידעת שהיא הדבר האמיתי כשסירבה בתוקף להכיר בנוכחותך. היו לה סודות - על איים, על סוסים, על היגוי צרפתי - שלעולם לא תדע.
      במהלך הלילה עברת מהקפדני למזוהם. לבחורה הקירחת היה קעקוע של צלקת על הקרקפת. זה נראה כמו חתך ארוך שהתאחה. אתה אומר לה שזה מציאותי מאוד. היא רואה בזה מחמאה ומודה לך. כשאמרת מציאותי, התכוונת בניגוד לרומנטי.
      "הייתי יכול להסתובב עם דבר כזה על הלב," אתה אומר.
      "אם אתה רוצה אני יכולה לתת לך את השם של הבחור שעשה את זה. תתפלא כמה הוא זול."
      אתה לא אומר לה ששום דבר לא יפליא אותך יותר. קולה, למשל, שדומה להמנון מדינת ניו ג'רזי הנשמע דרך מכונת גילוח חשמלית.
      הבחורה הקירחת מסמלת את הבעיה. הבעיה היא שמשום-מה אתה חושב שתפגוש בחורה שהיא לא מסוג הבחורות שיימצאו במקום כזה בשעת בוקר כזאת. כשתפגוש אותה תאמר לה שמה שאתה באמת רוצה זה בית בכפר עם גינה. ניו יורק, סצנת המועדונים, נשים קירחות - נמאס לך מזה. נוכחותך כאן היא ניסוי בבדיקת גבולות ותו לא, תזכורת ל?מה שאתה לא. אתה רואה בעצמך מישהו שמתעורר מוקדם בבוקר יום ראשון ויוצא להביא את ה"טיימס" וקרואסונים. מישהו שעשוי לקפוץ לתערוכה בעקבות המלצה במדור האמנות והפנאי - תלבושות מחצר הבסבורג במטרופוליטן, למשל, או עבודות עץ יפניות מתקופת מו?רו?מאצ'י באגודה האסיאתית. בחור שמתקשר לאישה שהכיר ביום שישי בערב בהשקה לספר, שבה לא השתכר כלוט. בודק אם היא רוצה לקפוץ לתערוכה ואולי לאכול ארוחת ערב מוקדמת. בחור שיחכה עד אחת-עשרה בבוקר כדי להתקשר אליה, כי אולי היא לא משכימה קום כמוהו. אולי היא חזרה מאוחר, אולי היתה במועדון לילה. ואולי שני משחקוני טניס לפני המוזיאון. הוא תוהה אם היא משחקת, אבל ברור שכן.
      כשתפגוש את הבחורה שלא וכו', תגיד לה שאתה מבקר בשכונות העוני, פוקד להנאתך את הלואר איסט סייד של נשמתך בשש בבוקר, מקפץ בקלילות בין ערמות הזבל לבין מקצבי המרימבה העליזים שבראשך. טוב, לא עליזים. אבל היא תבין בדיוק למה אתה מתכוון.
      מצד שני, כמעט כל בחורה, בייחוד כזאת עם שיער על הראש, תעזור לך להדוף את תחושת התמותה המזדחלת. אתה נזכר באבק השרפה הבוליביאני ומבין שעוד לא נרגעת. אין סיכוי. ראשית עליך להיפטר מהבחורה הקירחת.
      לתאי השירותים אין דלתות, מה שמקשה על החשאיות. אבל הרי ברור שאינך היחיד שמתדלק כאן. הרבה הסנפות הולכות בתאים. החלונות מואפלים, ועל כך אתה אסיר תודה.
      'חת, שתיים, שלוש, ארבע. החיילים קמו על הרגליים. הם אצים רצים במערך מוקפד. כמה מהם רוקדים, ואתה חייב לקחת מהם דוגמה.
      ממש מחוץ לדלת אתה מבחין בה: גבוהה, כהה ובודדה, מוסתרת למחצה מאחורי עמוד בקצה רחבת הריקודים. אתה חוצה את הרחבה, מתנועע כמו כושי מחוק דרך זיגזג של מקצבי קו?נגה מסונתזים. היא קופצת כשאתה נוגע בכתפה.
      "נרקוד?"
      היא מביטה בך כאילו זה עתה הצעת לאנוס אותה. "אני לא לדבר אנגלית," היא אומרת כשאתה שב ושואל.
      "פראנס?ה?"
      היא מנענעת בראשה. מדוע היא מביטה בך כך, כאילו טרנטולות מקננות בארובות עיניך?
      "את במקרה מבוליביה? או פרו?"

      כעת היא מביטה סביבה ומחפשת עזרה. אתה נזכר במפגש שאירע באחרונה עם שומר ראש של יורשת צעירה ב"דאנס?ט?רייה" - ואולי זה היה ב"ר?ד פ??ר?ט"? - ונסוג בידיים מורמות.
      החיילים הבוליביאנים עודם עומדים על רגליהם, אך חדלו משירת שיר הלכת שלהם. אתה מבין שאתה בפרשת דרכים מכרעת, פנים אל פנים מול המוסר. מה שאתה צריך זה שיחת עידוד טובה עם טד אלאגש, אך הוא אינו בנמצא. אתה מנסה לדמיין מה הוא היה אומר. תעלה חזרה על הסוס. עכשיו באמת נעשה חיים. משהו כזה. פתאום אתה מבין שהוא כבר חמק עם איזו זנזונת. הוא נמצא בדירתה שבשדרה החמישית, והם מתמסטלים מהסמים שלה שכרגע ירדו מהסירה. הם דולים אותם מתוך אגרטלים סיניים גבוהים ומסניפים זה מגופו העירום של זה. אתה שונא את טד אלאגש.
      לך הביתה. היכנע.
      הישאר. לך על זה.
      הלילה אתה רפובליקת קולות. לרוע המזל, הרפובליקה היא איטליה. כל הקולות מנופפים בידיהם וצורחים זה על זה. הפזמון החוזר יורד מן הכס הקדוש: התחרט. גופך הוא מקדשו של האל ואתה טימאת אותו. אחרי הכול, זה בוקר יום ראשון, וכל עוד נותרו תאים במוחך, קול בס פטריארכלי מהדהד ירעים במורד כיפות השיש של כנסיית ילדותך להזכיר לך שזהו יומו של האל. מה שאתה צריך זה עוד משקה יקר מדי שיטביע אותו. אך פשפוש בכיסים מניב רק שטר של דולר וכמה מטבעות. שילמת עשרים כדי להיכנס. הפאניקה גוברת.
      אתה מבחין בבחורה על שפת רחבת הריקודים שנראית כמו הסיכוי האחרון שלך לישועה עלי אדמות. אתה יודע בוודאות שאם תצא אל הבוקר לבד, בלי משקפי שמש אפילו - שאותם שכחת לקחת, כי מי כבר מתכנן פרודיות כאלה? - האור הזוויתי המסנוור יהפוך אותך לעור ועצמות. המוסריות תנקב לך את הרשתית. אבל לפניך, במכנסיים צמודים, בקוקו בסגנון הדו-וופ משתלשל בצד הראש, נמצאת המועמדת הראויה ביותר שתצליח למצוא בשלב מאוחר כל כך של המשחק. המקבילה המינית למזון מהיר.
      היא מושכת בכתפיה ומהנהנת כשאתה מזמין אותה לרקוד. אתה אוהב את האופן שבו היא מתנועעת, את האליפסות השתויות של ירכיה וכתפיה. לאחר השיר השני היא אומרת שהיא עייפה. כשהיא כמעט בורחת אתה שואל אם היא צריכה משהו ממריץ.
      "יש לך שורות?" היא שואלת.
      "סטיבי וונדר עיוור?" אתה אומר.
      היא תופסת בזרועך ומובילה אותך לשירותי הנשים. שתי כפיות והיא נראית לך בסדר גמור, וגם אתה מרגיש חביב מאוד. עוד שתיים. האישה הזאת כולה אף.
      "אני מתה על סמים," היא אומרת כשאתם צועדים לעבר הבר.
      "יש לנו מכנה משותף," אתה אומר.
      "שמת לב שכל המילים הטובות מתחילות בסמ"ך? סמ"ך ולמ"ד."
      אתה מנסה לחשוב על זה. לא ממש ברור לך לאן היא חותרת. הבוליביאנים שרים את שיר הלכת, אבל אתה לא מבין את המילים.
      "אתה יודע. סמים. סוטול. סתלבט."
      "סבבה," אתה אומר, סוף סוף קולט את המנגינה.
      "ספידים."
      "סוער. סוטה. סרוט."
      "סורר."
      "סהרורי."
      "ולמ"ד," היא אומרת. "ליקר וליקוק."
      "ל?א?ה."
      "ליב??ריום."
      "ליבידינלי."
      "מה זה?" היא שואלת.
      "חרמן."
      "אה," היא אומרת ומעיפה מבט ארוך ומקושת מעבר לכתפך. עיניה מזדגגות באופן המזכיר לך בדיוק נמרץ סגירה של דלת מקלחון עשויה זכוכית מותזת חול. אתה מבין שהמשחק נגמר, אם כי לא ברור לך איזה כלל הפרת. היא בטח חושבת שמילים שמתחילות בחי"ת הן מעליבות. פוריסטית. היא סורקת את רחבת הריקודים בחיפוש אחר גבר עם אוצר מילים תואם. לך יש עוד: סיגוף, למשל. ס?פו?ן וסובל, לכוד ולבד. זה לא שממש תתגעגע לבחורה הזאת, שחושבת שסתלבט וספידים הם פסגת שפתם של המלך ג'יימס והמלך ליר. אבל מגע הבשר, קול אנושי נוסף... אתה יודע שגיהינום מיוחד מחכה לך בחוץ, באור הזריחה הזועף, נים-לא-נים נואש, כמו אש האוחזת בשמן על מחבת המוח.
      הבחורה מנופפת ונעלמת בהמון. אין זכר לבחורה השנייה, הבחורה שלא תימצא כאן. אין זכר לטד אלאגש. הבוליביאנים מורדים. אתה לא יכול לשים קץ לקולותיהם הבוגדניים.
      היציאה אל הבוקר גרועה משציפית. האור המסנוור הוא כמו גערה אימהית. המדרכה מנצנצת באכזריות. ראות בלתי מוגבלת. המחסנים בדאונטאון נראים שלווים ונינוחים באור השופע. מונית יוקרתית חולפת ואתה מתחיל לנופף, ואז קולט שאין לך כסף. המונית נעצרת.
      אתה ממהר ומתכופף אל החלון. "נראה לי שבכל זאת אלך ברגל."
      "אידיוט." הוא משאיר גומי חרוך על הכביש.
      אתה צועד צפונה, מליט את עיניך בידך. משאיות רועמות ברחוב הדסון, נושאות אספקה אל העיר היש?נה. אתה פונה מזרחה. בשדרה השביעית אישה זקנה עם כוורת של רולים על הראש מטיילת עם רועה גרמני. הכלב נובר בסדקי המדרכה, אך ככל שאתה מתקרב הוא מתקשח ולבסוף קופא בדריכות איומה. האישה מסתכלת עליך כאילו אתה משהו שכרגע זחל מתוך האוקיינוס, נוטף ריר ורפש. נהמה להוטה, ניסיונית, עולה מגרונו של הכלב. "כלב טוב," היא אומרת. הכלב עושה צעד אחד לפנים אך היא חונקת אותו והוא נסוג. אתה שומר על מרחק ביטחון.
      ברחוב ב?ליק?ר עולה באפך ריח של מאפייה איטלקית. אתה עומד בפינת בליקר וקורנליה ובוהה בחלונות הקומה הרביעית של בית דירות. מאחורי החלונות הללו נמצאת הדירה שבה גרת עם אמנדה כשרק הגעתם לניו יורק. היא היתה קטנה ואפלולית, אבל אהבת את התקרה עם ריקועי הפח שהודבקו עקום, את האמבט עם רגלי הטופר שבמטבח, את החלונות שלא התאימו בדיוק למסגרות. היית בתחילת הדרך. שילמת את שכר הדירה, היתה לך מסעדה מועדפת במקדו?גל, שבה המלצריות הכירו אותך בשם ויכולת להביא בקבוק יין משלך. בכל בוקר התעוררת לריח הלחם מן המאפייה שלמטה. היית יוצא וקונה עיתון ואולי לוקח שני קרואסונים בזמן שאמנדה הכינה קפה. זה היה לפני שנתיים, לפני שהתחתנתם.
      על הכביש המהיר של הווסט-סייד זונה גלמודה מדדה על עקבים ומושכת בחצאית כאילו איש לא אמר לה שאף נהג לא יעבור היום במנהרה מניו ג'רזי. כשאתה מתקרב אתה רואה שהיא גבר בלבוש אישה.
      אתה חולף על פני עמודי התמיכה המחלידים של כביש עילי ישן ויוצא אל הרציף. האורות ממזרח מרצדים לרוחב ההדסון. אתה צועד בזהירות ומגיע לקצה הרציף המרקיב. אתה לא יציב במיוחד, ומבעד לחורים אתה רואה את המים השחורים והמצחינים שלמטה.
      אתה מתיישב על ערמה כלשהי וצופה בנהר. במורדו פסל החירות מנצנץ בערפל. מעבר לנהר שלט ענקי של "קולגייט" מברך את הבאים לניו ג'רזי, מדינת הגנים.
      אתה צופה בהתקדמותה החגיגית של דובר?ת זבל מעוטרת בענן של שחפים צווחים בדרכה אל הים.
      זה שוב קורה. אתה סרוט לגמרי ואין לך לאן ללכת.


      "אורות בוהקים, עיר גדולה", מאת ג'יי מקינרני. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. הוצאת זמורה ביתן