וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הכימיקלים כבר לא עובדים

ניב הדס

18.7.2007 / 12:02

3 יוצרים אלקטרוניים, 3 מצבי צבירה. הכימיקל בראדרז מוצקים ולא מתפתחים; מתיו דיר נוזל לז'אנרים אחרים ואנדרו וות'רול נותן גז. ניב הדס אלכימאי

דור תש"ח

כשמדברים על שקיעתו היצירתית של דור תש"ח גרסת האלקטרוניקה –אורביטל, האורב, הפרודיג'י, אנדרוורלד, לפטפילד והכמיקל בראדרז (מצטער, יותר צפוי לא הצלחתי להיות) – שוכחים בדרך כלל דבר משמעותי אחד: אלמנט הבתוליות שהיה קיים ביצירותיהם הראשונות, שהפך את ההתנסויות הפרימיטיביות שלהם לחוויות שננצרו ברגליהם של מיליונים – אבד ככל שהמודעות גברה. באותה תקופה בתחילת הניינטיז – בדומה לגל הראשון של ה-Pאנק - לא היו עוד טובים ורעים; טרם נקבעו אמות המידה והסטנדרטים שלפיהם יש לבחון את המוזיקה האלקטרונית, כאשר כל מי שהפעיל סמפלר הצטרף מיד למשפחה המתרחבת והמאוד – ומי שלקח בחיים שלו אריה כתום יודע עד כמה מאוד – מאושרת.

עם השנים, ככל שהלכו והתפתחו הניואנסים וגברה ההתפכחות מהתמימות האופורית, התברר כי נשארנו בעיקר עם הזיכרונות במקום הכישרון (וצדק מי שאמר שההכללה הזו גורפת מדי - האורב באמת הוציאו אלבום יפה בקומפקט לפני שנתיים וגם לאנדרוורלד עוד יש רגעים). במקרה של הכמיקל בראדרז, צמד שניפק המנונים שהגדירו תקופה לצד אלבומים בינוניים (ובעיני תמיד בלט יותר בזכות יכולות התקלוט שלו מאשר יכולות ההפקה), העניין ניכר ביתר שאת ונובע בדיוק מהאיכויות הללו – הכמיקל בראדרז הדיי ג'ייז ידעו לבחור היטב את הסינגלים של הכמיקל בראדרז-המפיקים, ועל ידי כך הצליחו לשמר את עצמם היטב בתודעה לאורך שנים כתמיד-רלבנטיים. פשפשו בזיכרון ונסו למצוא קטע באמת גדול של הכמיקלז – וכאלה היו לא מעט – שלא יצא כסינגל; פה הופ סנדובל, שם בת' אורטון בתוך ים של בינוניות שמצליחה לשמר את הכסא החם לרגעים החזקים.

"We Are the Night", האלבום השישי שלהם, הוא ככל הנראה אחד האירועים המביכים של התקופה ובוודאי בקריירה המפוארת של האחים. במוזיקה שמושתתת על רלבנטיות, האחים נשמעים ארכאיים, שלא לומר פתטיים, כשהם מנסים לאורך כל האלבום לרדוף בכוח אחרי תתי-הז'אנרים האופנתיים של הרגע: מינימל, נו-רייב, היפ-הופ פסבדו-עתידני ופידג'ט האוס – ועדיין לשמור על הצביון המקורי שלהם. בסופו של דבר, אחרי שעה של האזנה, אלבום המולטי-שעטנז הלא-קוהרנטי והבינוני שלהם נשמע כמו אלבום ביג ביט מלפני עשור. בואנ'ה, אפילו "Do it Again", הסינגל הראשון מהאלבום, הבונקר של כל אלבום כימיקלי, נשמע כמו פרודיה של טום ואד על עצמם. הניסיונות לשלב בתוך היצירה כוחות עכשוויים – עוד סימן היכר של האחים שנמשך החל מהאלבום הראשון - כמו הקלאקסונז או מידלייק, הופכים את הגלולה למעט פחות מרה, אבל לא הופכים את "We Are the Night" לאלבום שמישהו מאיתנו יירצה לזכור שהוא כבר שכח.

כמיקל בראדרז, "We Are the Night" (הליקון)

מגדיר מחדש את תפיסת הרחבה

המזל של הכמיקל בראדרז זה שיש להם מספיק כסף כדי לשכור את שירותיו של מתיו דיר כרמיקסר. תחת הכינוי אאודיון, ששמור לענייני קרחנה, הוא הפך את "Do It Again" מקטע בינוני שמתאמץ להישמע עכשווי – לפנינה אמיתית.

אם תחת השם אאודיון, מתיו דיר (במקור מטקסס, היום מדטרויט) מלטש ומגדיר מחדש את תפיסת הרחבה ומה שמפרפר אותה – חפשו את "נויזר", הריליס האחרון שלו והרמיקס המשתק שעשה לקאבר של בלאקסטרוב ל"איים אה מן" של בוב דידלי – תחת השם שרשום לו בתעודת הזהות הוא דואג לפתח את העדינות, האנדרסטייטמנט וכתיבת השירים שלו. "Asa Breed", האלבום החדש שלו שיצא לפני חודש, הוא השלישי שלו והמורכב ביותר שלו עד כה. דיר, כמו מתיו אחר בזמנו - הרברט - מרחיב את השוליים של מה שמכונה האוס או דאנס ולוקח אותם לאזור דמדומים תודעתי שבו להגדרות אין משמעות.

באלסטיות הוא מותח את ספקטרום הצלילים המינימליסטי שלו ומצליח להפתיע כל פעם מחדש. אחרי שירים כמו "Fleece on Brain", "Midnight Lovers" ו-"Vine to Vine", התחושה היא שדיר (שגם שר כאן ונשמע קצת כמו פיל אוקי מהיומן ליג) הצליח, כמו אלכימאי אמיתי, להפוך את ההאוס שלו למה שנשמע כמו שילוב בין פורטט לטי.וי און דה רדיו. מישהי אמרה לי שזה בכלל מזכיר לה את ספרקלהורס. גם טוב, לא?

מתיו דיר, "Asa Breed"
(Ghostly International/Spectral)

ניצחון לתפיסה של די ג'יי כמוזיקאי

יכול להיות שעוד כמה שנים נדבר על מתיו דיר כיורש לאנדרו וות'רול. בינתיים ההשוואה הזו מעט מגוחכת, לא בגלל שדיר לא נמצא על דרך המלך, אלא משום שוות'רול- עוד אחד שאכל עם הכמיקל בראדרז מהמסטינג ותמיד השאיר להם אבק – כבר מזמן נמצא בסקאלה אחרת של הפקה. לפני כמה ימים יצא לי להקשיב ל"Stay Down", אלבום הבכורה של טו לון סורדסמן מלפני עשר שנים ומצאתי שם קטעים שלא רק מניחים את התשתית האסתטית למגפת המינימליזם, אלא גם מתעלים על התוצרת העכשווית כמעט בכל פרמטר.

"Wrong Meeting2", האלבום החדש שלהם (הצמד המשותף לוות'רול וקית' טניסווד), יוצא כחודש בלבד אחרי שהוציאו את אלבומם הקודם, "Wrong Meeting", אותו הדפיסו על ויניל בלבד. מי שלא מכיר את ההיסטוריה של וות'רול כמפיק שהפך את הניינטיז למה שהיו עם "סקרימדליקה" של פריימל סקרים, לא יוכל לדמיין שאסופת שירי הרוקאבילי הללו שייכת לצמד שהתנסה בכל אספקט של אלקטרוניקה והביא אותו לכדי מצוינות, רק על מנת להתייאש מהקלות שבה היא הושגה ולהמשיך הלאה.

אחרי ההלם של "From the Double Gone Chappell", שיצא לפני שלוש שנים, והיה גם ההתנסות הראשונה של וות'רול כסולן וגם זה שהפך את אלבומי הפוסט-פאנק שעמדו לידו על המדף לבדיחה (במידה מסוימת האוסף "9 O'clock Drop" בעריכתו, שיצא כבר לפני 8 שנים, אחראי על התחייה המחודשת של הPאנק-Fאנק והפוסט-Pאנק), "Wrong Meeitng 2", גם אם אינו אלבום מושלם, הוא עוד אבן דרך משמעותית בקריירה של מי שהדבר היחיד שאפשר לצפות ממנו הוא להיות לא צפוי; עוד ניצחון לתפיסה של די ג'יי כמוזיקאי, שהכוח והיתרון שלו מגיע מהיותו אוצר, אספן ועורך וההבנה המוזיקלית העמוקה שלו.


"Wrong Meeitng 2", טו לון סורדסמן
(Rotters Golf Club)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully