חרא מחלקה ראשונה

בחוגי תיאטרון אומרים תמיד, "קודם מחמאות, אחר כך הערות". גם לדעתי - קודם הגזר, אחר כך המקל. למה להתחיל מהרע אם אפשר להתחיל מהטוב? אז הנה, הטוב: "מולן רוז'" מלא בשחקנים מצוינים, בראשם ניקול קידמן, שלא רק שהיא יותר יפה מעדי נוימן, היא גם יותר מוכשרת ממנה. כרגיל, קידמן עושה את הכי טוב שאפשר מהתפקידים שהיא בוחרת.

יופי, אני שמח שעברנו את זה. ועכשיו, אחרי שכבר חצינו את הטוב, אפשר לחזור אל האהבה האמיתית שלי. הרע. "מולן רוז'" מספר את סיפורו של מועדון הקאן-קאן הפריזאי הנוצץ, בסוף המאה ה-19. דמויות הסטוריות אמיתיות נשזרות בסיפור אהבה דמיוני בין רקדנית הבית של המועדון לבין מחזאי צעיר, כאשר מדי פעם פורצות הדמויות בשירה סוערת ולא מי יודע מה מוזיקלית של להיטי אם.טי.וי מהשנים האחרונות.

"מולן רוז'" הוא סרט נטול כיוון וכוונה. מתחילתו ועד סופו הוא חידה ארוכה ומתמשכת של "למה התכוון המשורר". האם הכוונה היא לייצר קליפ באורך מלא? אם זה המצב, אין טעם להכביר במילים: המדובר בקליפ בינוני לחלוטין. האם יש כאן מחווה לימי המיוזיקל ההוליוודיים הישנים? בואו נניח שכן: מה הקשר לשירים של מדונה וויטני יוסטון? או אולי - אפשרות מופרכת שהגעתי אליה בלית ברירה - יש כאן ניסיון אמיתי ליצור ערבוביה תרבותית מתוחכמת? האם "מולן רוז'" הוא סרט עם שאיפות אמנותיות אמיתיות? אם כך, מה הוא בעצם מנסה לומר?

זה מעצבן לראות סרט שאתה לא מבין מה הוא רוצה ממך. במקרה הזה, נדמה לי שאפילו באז לורמן, יוצר הסרט, פשוט לא מבין מה הוא רוצה. מצד אחד הוא רוצה סרט כיף במשקל נוצה, והתוצאה: אחד הסרטים המטופשים ביותר שראיתי בחיי. מצד שני, הוא ככל הנראה גם רוצה לומר משהו על משהו, אלוהים יודע מה, והתוצאה: אחד הסרטים המייבשים ביותר שראיתי בחיי. שעתיים ארוכות של איוולת ושעמום, של בדיחות קומדי סטור משולבות בשוטים כאילו חכמים, של פסקול מטרטר כמעט כמו זה של "אסקימו לימון - החגיגה נמשכת", ובעיקר של הרבה יומרה מונחת על כלום.

מצד שני, אם אתם אוהבים להתלונן, כמוני, אל תפספסו את "מולן רוז'". אני מוכרח להודות, בתור מתלונן מקצוען, ש"מולן רוז'" הוא בעצם הסרט שתמיד חלמתי עליו. שני סרטים בכרטיס אחד - גם פלצני ומשעמם, גם אידיוטי ונמוך. סוף סוף סרט שאפשר לרדת עליו בלב שלם. מה יש לומר? אם כבר גרוע, לפחות גרוע עד הסוף.