אמריקן קומפורט

כל העולם נגדנו, ובכל דור ודור באים עלינו לכלותינו, כך שלישראל הקטנטונת מוקפת האויבים ולארה"ב הגדולה מעולם לא היה כל כך הרבה במשותף. יריחו היא עיירה אמריקאית קטנה, דימיונית וטיפוסית-כביכול, ששוכנת במדינת קנזס, ושורדת מתקפה גרעינית על הערים האמריקאיות הגדולות.

מי תקף אותנו? הערבים? הסינים? האיראנים? חייזרים? אנחנו עדיין לא יודעים והבחירה של הכותבים תשפיע אולי על העלילה, אבל לא על האמירה שיוצאת מ"יריחו" אל העולם. מדוע תקפו אותנו? כנראה בגלל שאנחנו הטובים והם הרעים, וזה בטבע שלהם, ערבים, סינים, איראנים או חייזרים.

מי ומה שזה לא יהיה, תושבי יריחו נאלצים לחיות את המציאות האפוקליפסית מפניה מתריעים הרפובליקאים כבר שנים, ואת הערכים של התוכנית ושל הדמויות אפשר לתאר כסוף העולם ימינה.

קארול בארבי, שהופיעה כשחקנית בסדרות כמו "חוקי LA", "ג'אג", ובסרט "מת לחיות 2", יצרה את יריחו יחד הסופר סטיבן צ'בוסקי והמפיק ג'ון טורטלטאוב (מי שהיה במאי בינוני של סרטים כמו "פנומן").

העונה הראשונה משודרת בימים אלו בערוץ אקסטרא הוט בכבלים (ימי ראשון ב-22:00). בארה"ב תמה לה העונה הראשונה אחרי 22 פרקים, אז החליטה רשת CBS ש-9.5 מיליון צופים אינם מספיקים, והירידה המתמדת ברייטינג סימנה עבורם את סופה של הסדרה. זה דירבן את הצופים האדוקים של הסדרה להתקומם, ואלו הנהיגו מחאה יעילה, עקבית ומתוחכמת, שמלבד מכתבים רבים מספור כללה גם משלוחים את עשרות אלפי ק"ג של בוטנים למשרדיה של CBS, מעין הומאז' לאחד הפרקים של "יריחו", שהיה בתורו הומאז' לאירוע בהיסטוריה האמריקאית. ההתקוממות העממית הזו הובילה את הרשת להחזיר את הסדרה לשבעה פרקים לפחות, אחריהם יוחלט אם תישלח לגיליוטינה או תמשיך להופיע על המסך הקטן.

"יריחו" הייתה מועמדת לפרס הסדרה הטובה ביותר ברשתות הטלוויזיה הגדולות מטעם האקדמיה למדע בדיוני, פנטזיה וסרטי אימה.

אמריקאים שחיים בעיירות דומות ליריחו לבטח נהנים לצפות בעצמם שורדים בזמן שהעולם בוער, אבל אלו, אעפס, לא קולטים אקסטרא הוט. בארץ הקודש ניתן לנחש שמי שמפחד שבכל רגע נתון הערבים יעלו עלינו יוכל להזדהות עם המוצר, כמו גם מכורים ל-"24", שמבחינתם כל עלילה של ג'ק באוור בעונה השישית נראתה חדשה, רעננה ומקורית ומפתיעה. האחרים יסתקרנו פרק או שניים, ואז יעבירו ערוץ.

בדומה ל-"24", גם כאן ישנו ניסיון לשלב כמה שיותר קליף האנגרים בפרק, לרבות בשניות הסיום, כך שמעריצים מושבעים ירצו להמשיך ולצפות עד צאת הנשמה. לעבדכם הנאמן זה הרגיש מאולץ, וקצב פעימות הלב מיאן להאיץ.

אח, אין כמו האנשים הטובים של יריחו. הסדרה מתרפקת על אמריקה שכביכול הייתה קיימת ואיננה עוד, כפי שאפשר ללמוד מהבחירה למקם את האירועים בעיירה שנושאת את שמה של העיר המקראית, שהייתה המעוז הראשון שנכבש על ידי בני ישראל. כאן, להבדיל, היא המעוז האחרון שעומד על תילו אחרי המתקפה הגרעינית הכוללת של הרעים.

המשפחה הראשונה של יריחו מזכירה את המשפחה האמריקאית הראשונה, כשראש העיר, ג'ונסטון גרין (השחקן הוותיק ג'ראלד מקרייני, שעשה עבודה מצוינת ב"דדווד") הוא אדם ערכי שנענה לאתגר לשמר את דרך החיים של המקום ולהגן על תושביו, בעוד שהאופוזיציונר שלו הוא אופורטוניסט שבוחר לבקר את המנהיג דווקא בזמן מלחמה, מה שמזכה אותו במכות נמרצות מצד ראש העיר. כרגיל ביצירות בעלות אופי ימני, האנאלוגיה (במקרה הזה, למתקפות של הדמוקרטים על ממשל בוש בזמן המלחמה בעיראק) מזכירה את העידון של פיל בחנות חרסינה. ורק כדי לוודא שאנחנו קולטים את המסר, לפני הפיצוצים מספרים לנו על נאום של הנשיא בנושא "האלימות הגלובלית", שבא בתגובה לציבור הולך וגדל של אזרחים ממורמרים (שכנראה פשוט לא מבינים עד כמה החיים הם מחלה ממארת).

לאותו ראש עיר של יריחו, כמה מפתיע, ישנם שני בנים. המבוגר יותר הוא מעין ג'ב בוש כזה, אחד שעושה רושם של אדם אחראי ומסור, אך לא ממש בנוי כדי לשאת בעול ההנהגה. הבן הצעיר הוא ג'ייק גרין הפוחז, גיבור הסדרה, שכמו מיסטר ג'ורג' וו. היה בילדותו בעייתי, אבל כיום רק רוצה לעזור. איך אפשר שלא להיות בעד חבר'ה כל כך מוסריים, שערכי המשפחה ותושבי העיירה הם נר לרגליהם? ממש מתחשק לרוץ לקלפי הקרוב לבית.

ב"יריחו" כולם עוזרים לכולם, וגם כשהם נכנעים לאנוכיות רגעית, הם מוכנים לוותר על רכושם, לסכן את חייהם, ולתרום מזמנם לרווחתם של שאר התושבים. כי ככה זה היה, כידוע, באמריקה של פעם. במדינה שהיא ערש הקפיטליזם הערכים הסוציאליסטים של "תן כמה שאתה יכול וקח כמה שאתה צריך" מעולם לא הצטלמו טוב יותר. שלא לדבר על איך שהדלק הופך לרכוש ממשלתי, מערכת הבריאות מולאמת, השלטון דואג באמת ובתמים לכולם ופוליטיקה אישית לא קיימת. אין ספק, ב"יריחו" אנחנו מגלים את אמריקה האמיתית. כל מה שצריך הוא להתעלם מהעובדה שכולם נוצרים, ושוהשחורים היחידים בעיירה הם זרים שמתנהגים בצורה חשודה ומאיימת (וכמובן שניתן להניח כבר מתחילת הסדרה שבסופו של יום יתברר שגם הם אנשים טובים).

צריך לצפות בכל העונה הראשונה כדי להבין מיהם באמת הרעים בסדרה, אך כמו הטרוריסטים הם חסרי פנים ורצחניים. ואפילו אם יתברר שמדובר בפעולה מבית, הם לא באמת יהיו משלנו. בעוד שג'ק באוור צד אותם אחד אחד, מי שהם לא יהיו, משפחת יריחו המורחבת מלאה באנשים רגילים שהופכים לגיבורים בעל כורחם. זה מרגש בערך כמו שזה נשמע.

אחד הדברים המעצבנים בסדרה הוא השעטנז של מתח, פעולה, סרטי בני נוער, דרמה, וקיטש בלתי נלאה. בסדרה הזו כבר היינו. הפרק הראשון מתנהל בחמידות ומתקתקות, עד שלפתע נוחתת עלינו אפוקליפסה עכשיו, ואחרי כמה רגעי עניין, חוזרות העלילות שכבר ראינו בשש עונות של "24", שם הפכו לקלישאתיות. ומעל הכל מתנגת לה מוזיקת פופ מביכה שגורמת לגלגולי עיניים מואצים בכל סצנה שנייה.

האמת היא שקשה למצוא יותר מדי דברים טובים ב"יריחו". המשחק בינוני ומטה, התסריט מלא ברגעים דלים (שמלווים במוזיקה בומבסטית שכאילו צועקת עלינו "תהיו במתח!"), ההפתעות אינן מפתיעות, וכל העסק נראה לעוס ומאולץ. אבל אם זה מה שעושה לכם את זה, אז אל תתנו לכותב שורות אלה לעצור בעדכם, כי מי יודע, אולי הרעים יתקפו אותנו מחר בנשק גרעיני.