זיון שכל

אנדי קייטו גדל ביורקשייר, ניגן בילדותו בתזמורת כלי נשיפה, נבחר למוזיקאי הג'ז הבריטי הצעיר של השנה ופיתח באותן שנים מיומנויות נגינה במגוון של כלים, ביניהם טרומבון, קלידים וגיטרה בס. הוא פיתח חיבה עמוקה להאוס, קיפץ ברייבים בתחילת שנות התשעים ותקלט קבוע במועדון אוקספורדי. לפני כשבע שנים הפגישה החברה שלו בינו ובין חבורה של אנשי מוזיקה מקיימברידג', אחד מהם היה טום פינדליי.

טום פינדליי גדל בקיימברידג', אסף תקליטי פאנק נדירים, קיפץ ברייבים, תקלט, שכלל את הנגינה שלו בחצוצרה ובגיטרה בס והתמקם בסופו של דבר במנצ'סטר, שם הפיק מסיבות ושימש כנגן בהרכבי פאנק כאלה ואחרים. המפגש עם קייטו היה מוצלח למדי, בין השאר בגלל שהם גילו שהם אוהבים את אותה מוזיקה: ג'ז, Fאנק, דיסקו וכמובן האוס, כיאה למשופשפי רייבים. קייטו השתכן בלונדון, פינדליי השתכן בלונדון, הם חברו זה לזה, ומאז הם גרוב ארמדה, על שם מועדון דיסקו בניו קאסל בשנות השבעים.

ההתחלה היתה בהרצת מסיבה קבועה תחת השם “Captain Sensual at the Helm of the Groove Armada". באיזשהו שלב הם החליטו שהגיע הזמן לחזק את ידידותם עם הסמפלרים והסיקוונסרים ולהיכנס לאולפן. הסינגל הראשון שלהם היה “At the River", שיצא ב-97' בטומי טאץ', הלייבל של הדי.ג'יי והמפיק טים "לאב" לי, מאנשי חבורת קיימברידג' הנ"ל. הקטע לא נכלל משום מה באלבום הבכורה של ההרכב, Northern Star”", שיצא באותה שנה ובאותו לייבל. הוא נחשף במדהימותו בפני קהל רחב יותר רק שנתיים מאוחר יותר, כשהופיע ב"ורטיגו", האלבום השני של הצמד, זה שכבש להם מקום של כבוד בעולם הדאנס והיה לאחד מפריטי הדאנס היותר חמים של 99'.

השנתיים שעברו מאז היו צפופות: הם הופיעו, כדי.ג'ייז או כלהקה בגיבוי של שבעה נגנים, בכל פסטיבל בריטי אפשרי: גלסטונברי, הומלאנדז, קרימפילדז, V2000, טי אין דה פארק, החתונה של נורמן "פאטבוי סלים" קוק וזואי בול… וביקרו באיביזה לא פעם אחת. הם נסעו לקדם את "ורטיגו" בארצות הברית (ויצרו לשם כך גירסה נקייה ל”I See You Baby" – Shaking that Ass“" שהפך ל-Shaking that Thang” ", כדי לא לפגוע חלילה באמריקאים עם השימוש במילה הכל כך גסה "תחת"), ומאוחר יותר שבו לשם לסיבוב הופעות, שכלל גם את קנדה ומקסיקו. הם עשו אלבום בסדרת אוספי הצ'יל Back to Mine”", הוציאו אלבום רימיקסים ל"ורטיגו", התבקשו על ידי מדונה - כן, גם הם - לעשות רימיקס ל"מיוזיק", עבדו על רימיקסים לאמנים נוספים והשתלבו כרזידנטס פעם בחודש במועדון הלונדוני הנחשב פאבריק . איך בתוך לוח הזמנים הצפוף וחציות האוקיינוס הם הצליחו להשלים גם אלבום שלישי? לא ברור, אבל הם עשו את זה.

גם העבודה על “(Goodbye Country (Hello Nightlife" התחילה במעוז כפרי קסום, הפעם בוויילס. הגישה היתה שונה מזו של "ורטיגו". נקודת הפתיחה לא היתה סמפולים אלא ג'ם סשנים עם מגוון של כלי נגינה, שמהם התעצבו הקטעים. כמו שההתחלה היתה שונה ככה גם התוצאה הסופית: מי שחושבים שיקבלו את "ורטיגו 2" עומדים להתאכזב, כי המוצר החדש מבית הגרוב ארמדה החדש הוא אפל יותר, כבד יותר ומורכב יותר מהאלבום שהפך אותם חביבי הקהל. "ורטיגו" הרגיש לבן, בצבע ובאווירה, פסקול מושלם לשקיעות קייציות; "גודביי קאנטרי" מרגיש הרבה יותר שחור, כמו סיור פתלתל ומתעתע בשלל תחנות שאי אפשר לצפות את אופיין: האוס מאסיבי, עמוק ושחור, Fאנק בכל מיני שימושים אקספרימנטליים, פופ פשוט ומדויק, דיאלוגים בין כלים אקוסטיים, בעיקר כלי מיתר (והכוונה לא רק לגיטרות), לסאונדים אלקטרוניים ונשמה.

בראיון שנתנו כשהיו עדיין בשלבי עשייה של האלבום אמר פינדליי שהם רוצים שזה יהיה משהו הרבה יותר Mind Fuck"" מ"ורטיגו". הם ללא ספק הצליחו. יומרני? עמוס? אולי. אבל במקום להסתפק במעטפת הגרוב הרך והמלטף ששירתה אותם כל כך טוב, העדיפו גרוב ארמדה לפרוץ אותה ולאתגר. רק על האומץ לעשות את זה מגיע להם כבוד, והרבה.