פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ישראל אחרת

      מה הן התכונות שהופכות את רונה קינן, שלומי שבן והבילויים לתנועה מוזיקלית ממשית?

      בשבועיים האחרונים חוגגת התקשורת הישראלית, במתקפת יחסי ציבור בלתי רגילה לאמן בז'אנר, את צאת אלבומו השני והמצופה של שלומי שבן. מילא שער וראיון אוהדים ב-"7 לילות", שאוהבים מוזיקה ישראלית כמו שחרדים מחבבים את בג"צ, אבל בחיי שראיתי אותו בתוכנית בוקר בערוץ 2, שר את השורות "הייתה אומרת אנחנו מין מדהים". שנאמר, היינו כחולמים. ההצפה התודעתית של שלומי שבן במוחה של כל מסעודה משדרות ועד קריית שמונה נראית די חייזרית על רקע מעמדה של המוזיקה הישראלית מחוץ ל"מוזיקה מהתעשייה" (כוכב נולד, אביב גפן,סינרגיה). ההגעה של שבן, רונה קינן - ההערכה שלי שבעוד זמן קצר גם הביל"ויים יגיעו לאותה עמדה פחות או יותר - מבססת איזושהי תקופה חדשה וכמעט רנסנסית למוזיקאים הישראלים בעברית, ששלושת האמנים הנ"ל הם הציר המרכזי שלה.

      שלושתם, ועוד מספר אמנים שמתפקדים כנספחי קיצון, הם בעצם תנועת התחייה של המושג "איכות" בתוך ז'אנר הרוק התל אביבי, במספר אלמנטים שמייצגים את הקו המנחה שלהם. במובן מסוים, השכלול האמנותי שיש באמנים מסוגם של שבן-קינן מעמידה אותם על ציר שתחילתו ב"כסית" התל אביבית של שנות ה-60 וסופו ב"ג'וז ולוז" (מקומות הבילוי הידועים של קבוצת האמנים הנ"ל) של תל אביב 2007. ומהם אותן תכונות שהופכות את תנועת "ג'וז ולוז" (שם בעייתי, ידוע, כך היא תכונה מעתה) לתנועה ממשית ולא לאוסף מוזיקאים מקרי שפשוט בא לו להשתכר?

      בעברית זה נשמע יותר טוב

      בין הדילניזם המובהק של שלומי שבן, לדרמות של רונה קינן ועד הקאנטרי-Pאנק של הביל"ויים בולט השימוש הכמעט מוחלט בשפה העברית, בין אם לתאר קומדיית מצבים או טלנובלת גורמה. האמנות של שלושתם, בין אם במודע או שלא, מבוססת קודם כל על עליונות השפה על המוזיקה - השפה מאתגרת אותה ("שגר פגר", הסינגל החדש של הביל"ויים למשל, כל שיר של שלומי שבן), מובילה אותה באף אל המיקום במוח שאמור לפענח את כוונת המשורר. איכות השפה שבפי תנועת ג'וז ולוז טובה בהרבה מרוב המוזיקאים הישראלים בני גילם ומטה, והשימוש בה איננו מוגבל לכל סוג של שירים (פוליטי, רומנטי, מהיר, איטי, בחרוזים, נטול סדר והגיון וכו').

      בתוך תל אביב, זוהי עובדה שאין לזלזל בה: כבר יותר מדי שנים שכל אוחז גיטרה ומילון אוקספורד בטוח ש"באנגלית זה נשמע יותר טוב", או "אני מרגיש יותר נוח להתבטא באנגלית". כיוון שרובם נולדו תחת החמסין הישראלי וכולם בוגרי הלחות התל אביבית, קשה לי עם ההנחה שמי שלא בילה את מיטב שנותיו בחו"ל, מתבטא יותר טוב בשפה זרה (גם רונה קינן, ועדיף שתפנים זאת ומהר, כותבת בעברית הרבה יותר טוב מבאנגלית). תנועת ג'וז ולוז מעגנת את כבוד המילה העברית ומכניסה בה רעננות יצירתית, ובמובנים מסוימים אפילו וירטואוזית: הם שוברים תבניות מקובלות בתוך לחני רוק, ומוציאים את העברית אל הרחוב ובחזרה לספרים, ובכך היא אולי לא ממציאה שפה חדשה, אבל בהחלט מעשירה את זו הקיימת. ואחרי גבע אלון ודומיו, אין אלא לברך שהחיינו.

      קח פריפריה ותהיה לי בריא

      רוב הרוק הישראלי מתקיים בתל אביב, ובהתאמה כך גם רוב הקהל מרוכז בעיר. אלא שהיוצרים העבריים המרכזיים שלה, שפועלים בעיר ואף מתהדרים בכך כמו תנועת ג'וז ולוז, מייצרים בסופה של דבר מוזיקה בעלת מסר כלל ישראלי, בין אם ברמה האישית או הפוליטית: זוהי אינה מוזיקת הנישה האורבנית נוסח יהלי סובול (שעשה את זה מצוין לכשעצמו): כשרונה קינן, מייצרת מתוך העיר קלאסיקה כמו "עיניים זרות" או ה"מעיין הזוהר", תל אביב משמשת לה כתפאורה, אך לא כמטרה.

      במוזיקה הקופצנית והדוקרת של הביל"ויים הדבר בולט עוד יותר: הדימויים בשיריה, החל מ"שאול מופז" דרך נפוליאון של עכו ועד "ננסי ברנדס" ב"שגר פגר" הם סמלים ישראלים שתקפים הרבה יותר מכל סמל תל אביבי שהוא. חשוב עוד יותר הוא השימוש של הביל"ויים ב"סע לאט" של אריק איינשטיין, אם ואב כל הישראליות בעת החדשה (מתוך "באב אל ואד 38/א"). וזה קצת מרגש, שממעמקי הביצה אל לב המאפליה של המיינסטרים, מגיע מוצר שאינו ארוז בידי צביקה הדר או שלום אסייאג. ואם בחלק הקודם, רונה קינן הייתה החוליה החלשה, אזי כאן שלומי שבן יצטרך לוותר על שירי הברנז'ה שלו, שגם ככה הם החלשים באלבום החדש. שבן הוא ללא ספק התל אביבי ביותר מבין שלושת האמנים, אך כמו דוד אבידן, גם הוא מנפק שירים בעלי מסרים אוניברסליים ("מוכן לאהבה"), גם אם לאלבום קוראים "עיר" (וירושלים?לא עיר?ובאר שבע?).

      מסורת, מסורת

      רונה קינן היא נסיכה תרבותית שנולדה מקצף הגלים של הבוהמה התל אביבית. ייחוסה המשפחתי וההיסטוריה האמנותית שלה (הפריצה הראשונה שלה היתה במופע משירי יונה וולך שהעלה ערן צור בפסטיבל "נקסט" זצ"ל) מביאים אותה ישירות לפתחם של מוספי ספרות, הרבה לפני שורה ראשונה בהופעות של פי ג'יי הארווי. שלומי שבן הוא יוצר שמבצע אבידן ומושפע מגרוסמן. הביל"ויים הופיעו עם שירי שמעון אדף ומעורבים בפרויקטים של יידיש. חדותה של מוזיקה איננה נמדדת אך ורק באורך הלהב שלה, אלא גם ביכולתה להרכיב סכין מגוונת של השפעות, שירחיב את המנעד האורבני. הציר של שבן-קינן-הביל"ויים יוביל את המוזיקה הישראלית עוד כמה שנים טובות, כי ההיסטוריה היא לא משהו שהם מעוניינים לדרוס, אלא לאמץ כדי להכביד במשקל היצירה.