דביר כהן קידר (29), ממקימי גלריה אלפרד בפלורנטין, מציג בימים אלה את תערוכת יחיד Shirley's Game בגלריה Dollinger art project.
שירלי
בגוף העבודות הנוכחי שירלי מייצגת עבורי את הנרטיב. דמותה של שירלי הינה הדמות היחידה הנחשפת מול הצופה. הציור של שירלי (עם שתי השרירניות מאחור) מציע קריאה עבור יתר הציורים בתערוכה. מקור דמותה הינו ממשחק ילדים ישן בסגנון "גזור ושמור" (כמו הציור של מריו המתקפל). השם שלה ועיצוב דמותה מתייחסים גם לדמותה של שירלי טמפל משנות ה-30 של המאה העשרים. אחת הסדרות ששירלי טמפל שיחקה בה ונקראה "Baby Burlesks" הייתה מאוד שנויה במחלוקת היות והילדה הקטנה תוארה בסיטואציות של מבוגרים. תעשיית הפרסום, הקולנוע והטלוויזיה עדיין ניזונה מהקונפליקט הזה.
גלריה אלפרד
עובדה בנוף האמנות הישראלי הצעיר. פרוייקט שהולך ומתפתח עם הזמן. אנחנו מנסים לפתח ולהגביר את הפעילות הקהילתית. בימים אלו אנחנו מעניקים מלגות תצוגה לשני בוגרים של המדרשה.
ציור
אני שמח מאוד שהוא חזר לנוף האמנותי לאחר שהיה מנוון למשך תקופה. זה מחמם את ליבי.
נשיות / גבריות
הביטויים שהדיכוטומיה הזו מקבלת בתרבויות שונות הם למכביר. איני נוטה להעמיד את שני הקטבים אחד מול האחרת, או אחד כנגד האחרת. העמדה כזו, לתחושתי, הינה ביטוי נוסף לשלטונו של הפטריארך, אותו שלטון שאחראי לתופעות גזעניות ואפליות אחרות למיניהן.
תחושת שליחות
אין לי ממש תחושה כזאת, או תשובה לעולם טוב יותר. הייתי שמח לראות את עולם האמנות נפתח לקהל רחב יותר, שהאמנות לא תהיה כל כך אזוטרית ביחס לשאר התחומים בתרבות, ושאנשים יוכלו להנות מאמנות גם ללא השכלה בתחום. זה ניכר מאוד בקולנוע. זה גם קשור לפעילות של אלפרד, שהיא יותר בכיוון של חשיפה. כצייר אני לא יוצר בצורה מודעת כדי להיות נגיש יותר או פחות, אבל אני נמשך לדימויים כמו שילד נמשך אליהם. יש רבדים נוספים ליצירה, והם מתפתחים מעצם היותי אדם משכיל.
אמנים משפיעים
אמנים שמהם אני סופג השראה הם רבים מכדי להזכיר את כולם. הראשונים שעולים כרגע הם: ג'יין אלכסנדר, ג'ון קורין, קרי ג'יימס מארשל, טאקאשי מוראקאמי, ג'ון ווסלי, מרטין מאלוני, דניאל קומבס, גוטפריד הלנווין, ויש עוד הרבה.
מדרשה
השנים היפות ביותר בחיי. למדתי המון, גם מהמרצים וגם מהסטודנטים, ואני רואה את ההתפתחות לאורך השנים. נותנים שם סטודיו לכל סטודנט, בו קברתי את עצמי בלי סוף. מורים וסטודנטים נכנסו לסטודיו ולמדתי המון מהתגובות שלהם. זאת המתנה הכי גודלה שמדרשה נתנה לי. לכל אחד יש מטען כזה או אחר על המקום בו הוא למד. בסופו של דבר זאת היתה חוויה חיובית.
ספיידרמן
תרבות גיבורי העל לעולם לא תפסה במדינת ישראל למרות כמה ניסיונות לא כל כך מוצלחים לייצר גיבור על ישראלי. היות ואת רוב שנותיי בבית ספר יסודי חוויתי בבית ספר אמריקאי בטייוואן, ספגתי את תרבות גיבורי העל האמריקאית ואני נהנה ממנה היום לא פחות (אך באופן שונה) מאשר בילדות.
אני מאוד מרוצה מעבודתו של סם ריימי על סדרת הסרטים "ספיידרמן" (דרך אגב, יש כבר דיבור על ספיידרמן 4!!!). ריימי הינו במאי מעולה שיודע לנצל את תעשיית הקולנוע האמריקאית ומספק את הסחורה על הצד הטוב ביותר. סרטים מהז'אנר הזה מבחינתי הם אנטרטיינמנט במובן הכי מזוכך של החוויה (בניגוד לכישלון של ה-Fantastic 4) וההצלחה שלהם נובעת מחוסר היומרנות להיות יותר ממה שהם מציעים.
מזל שיש לנו יותר מהוליווד. לאחרונה ראיתי סרט קוריאני מאוד מוצלח ואני ממליץ בחום שנקרא "Memories of Murder".
תיק עתונות:
"גזור והדבק את שירלי על פיסת קרטון" היו הוראות השימוש התמימות אך רבות המשמעות שנתקל בהם דביר כהן קידר באחד משיטוטיו באינטרנט. הוא נענה להוראות, ו"הדביק" את דמותה של שירלי, "לוליטה" שטוחת חזה בביבי דול, על ציור של שתי שרירניות.
ציור השרירניות התחיל ממפגש עם צילום: הנשים המפותחות העלו בו אסוציאציות לתרבות הסטרואידים שהיתה נפוצה בשנות השמונים, וכהן קידר תכנן לצייר אותן בנפרד, באופן שמתכתב עם ציור קלאסי. כשסיים את הציור הרגיש שחסר בו משהו, אלמנט נוסף שיצור דיאלוג. "מרגע זה התערוכה הפכה להיות של שירלי", הוא מסביר.
החיבור המלאכותי במוצהר שיצר בציורה של שירלי הוא אחד מהמאפיינים הבולטים בעבודותיו של כהן קידר. עכשווי וישן, טכניקות מסורתיות ו"ניאו פופ", ושירבוטי מחברת הנראים כאילו נעשו בהיסח הדעת שהוגדלו והפכו לציורי שמן הם חלק מהמרכיבים אותם מכניס דביר כהן קידר לתבשיל שהוא יוצר.
עולם הצעצועים של פעם נוכח בציוריו האחרונים: דמותה של שירלי, דמות נוספת בסגנון "גזור והדבק" של סופר מריו, סוכריה אדומה בוהקת על מקל. "הם משקפים בעייני תרבות שאינה ברת חלוף, אלמנטים שכל הצופים מזהים", הוא מסביר. הדימויים הללו מתפקדים הן כמסמן של רטרו ותרבות פופ פלסטיקית, אבל גם חושפים את התת מודע שרוחש תחת כל דימוי.
ציור סוכרית התרנגול, ה-cock, מתפקדת כאיבר המין הזכרי של התערוכה שעוסקת ברובה בנשיות: "אני שואל שאלות לגבי איזה סוג זכר זה מייצג. זכר במלוא אונו או זכר מסורס? מישהי שראתה את הציור טענה שמדובר בזכר מסורס, כי הוא נמס ונעלם לאחר שמלקקים אותו".
כהן קידר לא עושה הנחות לצופה: "אני לא מפרט, לא נותן את הכל, אלא משאיר מקום פתוח, שייתן את עולם האסוציאציות". הוא מצהיר שהתערוכה עוסקת בנשיות, אבל מסרב לספק אמירה חד-משמעית ביחס לנושא: "אני לא בא ללמד את העולם משהו. אני רוצה יותר ללמוד על עצמי. אני משתדל ללכת מסביב, לא כופה פרשנות כזאת או אחרת. אני לא יכול להצהיר הצהרה חד-משמעית, לכן אני מצייר ארבעה ציורים בנסיון להגיע להבנה כלשהי".
בציור נוסף מהתערוכה מופיעה אישה בעלת ראש פרה הלובשת חזיית עטינים בתנוחה הלקוחה מתולדות האמנות: "נקודת המוצא שלי היתה פרה שעומדת עם עטינים נשפכים. בשלב מסויים הרגשתי שלא צריך לצייר את כל הפרה ונוצר מעין מינוטאור נשית, בעלת חזה קטן וחזיה שגדולה על מידותיה". האישה-פרה שונה מדמות האישה השופעת של התרבות הקלאסית, ובוגדת בתפקודה המקורי להיות אם שמספקת חלב. כהן קידר מצביע על אלמנטים של beastuallity (סקס עם חיות), ועל נשיות שמתחפשת כדי לספק את הגבר.
כהן קידר מחלק את עבודותיו בחלוקה גסה לאלו שנחשבות "אינטואיטיביות", וכאלה שנובעות בעיקר מאינטלקט. העבודות ה"שכלתניות" עמוסות בסמלים, אותם לא ניתן לקרוא בהכרח במבט ראשון: "אני מנסה להיות כמה שיותר מודע למהלך שלי, ולסימבולים שאני משתמש בהם. סימבוליזם לא תמיד קריא במבט ראשון, אבל הסיבה לשימוש בו קיימת". גם בעבודות האינטואיטיביות יותר הוא מגלה בסופו של דבר את הנושאים המעסיקים אותו אינטלקטואלית.
בניגוד להרבה יוצרים רב תחומיים שעוסקים בציור כחלק מהעשיה האמנותית שלהם, כהן קידר הוא צייר במלוא מובן המילה, המסור למלאכת הציור. למרות הדבקות המוצהרת למדיום ספציפי, הוא מתקשה להגדיר את עצמו: "אני אף פעם לא יודע איך להציג את עצמי. כשאתה אומר "אני אמן" אנשים מתייחסים לזה בצורה מסוימת. אני מאוד מתכתב עם עולם הציור, כשהכלי העיקרי שלי הוא צבע שמן. אני מנסה לתבוע את מקומי בעולם האמנות בעזרת צבע השמן".
"shirley's game", תערוכתו של דביר כהן-קידר. רטצר: ליאב מזרחי. גלריה דולינגר, פרישמן 18, תל אביב. נעילה: 10 באוגוסט, 2007