פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קרטיס, בבקשה

      חקייני ג'וי דיוויז'ן בקרב-רב: אינטרפול נגד האדיטורז. אלון עוזיאל לבש שחורים, שם איי-ליינר וחזר עם מסקנות חותכות

      זה התחיל באכזבה. יותר נכון כבדיחה. תחליטו בעצמכם. לפני מספר חודשים דלף לאינטרנט האלבום החדש של אינטרפול, “Mammoth”. התגובות היו חריפות וקוטלות – פה שם נמצא איזה בלוגיסט ששיבח, אבל הרוב לא הבינו מה קרה לחבורה הכי אלגנטית בניו-יורק. "החוזה במייג'ור הרס אותם", מיהרו להגיד רבים. פול בנקס, האיש עם הקול העמוק והכי משובח שהפוסט-Pאנק בגלגולו הנוכחי הכיר, איבד את זה. או כך לפחות חשבנו, וצחקנו קצת. אבל הבדיחה היתה עלינו – הצרכנים הפיראטים, המעריצים הפאנטים וילדי הרשת.

      “Mammoth”, כך התברר, היה זיוף אחד ענק. לאינטרפול לא היה שום קשר לריליס הגרוע ההוא, שדלף במכוון בכדי להטעות. או על ידי בחור משועמם שיושב איפשהו באוקלהומה, או על ידי כמה אנשים מבריקים בחברת התקליטים שרצו להכניס קטנה למשתפי כל העולם.

      עם הזמן התברר שבכלל מדובר באלבום של להקה שוודית בשם קאט סיטי, ועכשיו, לכל מי שמאזין לו יהיה ברור כשמש שלא מדובר באינטרפול – הרי הכי קל להיות חכמים בדיעבד, אבל מי שהעביר את המתיחה הקטנה הזאת הצליח בגדול. הרבה יותר מכל ניסיון אחר בעבר. כבוד.

      ועכשיו הגיע הדיסק האמיתי. “Our Love To Admire” קוראים לו. הוא יצא כבר לפני שבועיים אבל עד שקיבלתי אותו מהליקון לא האמנתי לכלום. הוא יושב ממש מולי כרגע – העטיפה מכוערת תחת, הבפנוכו הרבה יותר טוב.

      אלבום חדש של אינטרפול זה דבר בעייתי. אני אוהב אותם מאוד, שני האלבום הקודמים שלהם - בעיקר "Turn On The Bright Lights" מ-2002 - מעולים. אינטרפול אולי אובר-דרמטיים בצורה קיצונית, אבל את מה שהם עושים הם עושים יותר טוב מכולם – תרצו או לא, הם האחראים לחזרת הפוסט-Pאנק לחיים שלנו, ואם אתם לא מאמינים לי תסתכלו על כל ניים דרופינג של הנושא. הם תמיד יהיו הראשונים ברשימה.

      הבעיה היא שמה לעזאזל אני אמור לעשות עם אלבום חדש של אינטרפול? הז'אנר שהם פועלים בו המאיס את עצמו עד כאב, ומה הם כבר יחדשו? כל דבר שהם יצרו עד היום היה כמעט מושלם, אבל דומה מאוד לכל הדברים האחרים שיצאו מהם. ואולי זה בדיוק הקסם שלהם. אולי הכמעט-מושלם הוא בדיוק מה שגורם לי ליפול בפח שלהם כל פעם מחדש. הרי המוזיקה שלהם תמיד היתה מהוקצעת, הגיטרות תמיד היו מדויקות, והטקסטים של בנקס תמיד היו טובים. טובים, אך לא מבריקים. כמו שאמרתי – כמעט מושלם. בסופו של דבר, לבנקס יש עוד הרבה מה לקחת מאיאן קרטיס, וסביר שעד שהוא יצליח לשים את ידו על השלל כולו, נקבל עוד כמה ריליסים מוצלחים של אינטרפול.

      באלבום החדש הם באמת עושים פחות או יותר את אותו הדבר. קצת יותר אפל, טיפה יותר עגול. אבל כוס אמק, זה מצוין. יש קטעים שירימו כל מסיבת גיטרות (אני מניח ששמעתם את הסינגל המפוצץ "The Heinrich Maneuver". יש עוד כמוהו) ויש שירים שקטים שיקרעו לכם את הלב כמו "Pioneer To The Falls" – בלדות שלא נעשו סתם בכדי לזרוק קצת רגשות על המעריצות ולא בשביל לחייך לממונים בלייבל הענקי, אלא באמת בשביל לגעת עמוק ולהיחשף בפני המאזינים בלי חומות המגן של הדיסטורשן.

      אינטרפול הוכיחו שוב, שמאחורי כל הפוזה שלהם – זו שצועקת M2 יותר פעמים משאימא חד הורית זועקת שהעלו לה את מחיר הלחם בעשרים אגורות – מסתתר משהו הרבה יותר אמיתי. עזבו אתכם מחליפות שלושה החלקים, מהדרמטיות, מהניסיון להיות בריטים ומהשימוש הטחון בנוסחת הפוסט-Pאנק. הם עושים מוזיקה מעולה שמצליחה להשפיע גם כשהכי אין לך כוח אליה. זה אומר המון.

      אינטרפול, “Our Love To Admire” (הליקון, Capitol)

      הכנסת עורכים

      נדמה שההפתעה הגדולה ביותר בקשר לכל פרשיית הזיוף שסיפרתי למעלה, היא שלהקת החיקוי היתה איזו חבורה של לוזרים משוודיה ולא האדיטורס – החקיינים הכי אמיתיים של אינטרפול, ואלו שעם האלבום השני והחדש שלהם "An And Has A Start" הצליחו למכור פלטינה גם באירופה וגם בארצות הברית, שזה דרך אגב, יותר ממה שאינטרפול מכרו בינתיים מהחדש שלהם.

      כשיצא אלבום הבכורה של האדיטורס, "The Back Room", ממש שנאתי את עצמי על זה שאני כל כך נהנה ממנו. ההעתקה שלהם מאינטרפול היתה כל כך בוטה, שמתתי להיות כמו רוב מכרי ולהגיד "נכון, הם נשמעים אותו הדבר – רק בגרוע", אבל לא הצלחתי ליפול לבור הכל כך גדול הזה. כן, אדיטורס נשמעו לי כמו אינטרפול, אבל לא גרסה גרועה שלהם, אלא גרסה דומה מאוד, שזו דווקא מחמאה; עדיין לא ברור לי איך אפשר להגיד משהו נגד אלבום שמכיל שיר כמו “Munich”.

      האלבום החדש, מצד שני, הגיע כאילו בשביל לעזור לי בחיים, ועכשיו גם אני יכול להגיד בלב מלא את כל מה שאמרו חברי בעבר. שני השירים הראשונים באלבום, עוד מחזיקים אותך באשליה שמשהו טוב הולך לקרות פה. ואז זה מתחיל לשעמם. מה לשעמם? אם לא הייתי ישן 14 שעות בלילה, הייתי נרדם כבר מזמן.

      השירה מתאמצת מדי, הלחנים הם סתם אחד גדול והטקסטים מגוחכים. האדיטורס לקחו את אותה דרמטיזציה של אינטרפול צעד אחד יותר מדי, ועברו סופית למחנה של מיוז: חקיינים, פומפוזיים, מועריצים על מיליוני בני עשרה שחושבים ששחור זה ממש מגניב, ובמילה אחת – גרועים.

      אדיטורס, “An End Has A Start”
      (Kitchenware)