זוהר להט

בנובמבר הקרוב ימלאו עשרים שנה למותו של זוהר ארגוב, גדול זמרי המוזיקה המזרחית (על מי אנחנו עובדים כשאנחנו משתמשים במינוח הפליטיקלי-קורקט-פרווה "מוזיקה ים תיכונית"?) ואחד הזמרים החשובים בתולדות מדינת ישראל. לצד מפעלי ההנצחה האופורטוניסטים שקמים לכבוד המאורע ומבקשים לדפוק עוד קופה על חשבון המלך – כאילו לא הספיק לו אותו יחס נצלני בחייו – הולכים וגוברים הקולות שמבקשים להנציחו גם במישור הממלכתי, כאשר הבולט מביניהם הוא זה הקורא לכבד רחוב בשמו במכורתו, ראשון לציון.

הטיעון העיקרי של המצדדים הוא שעובדת היותו של זוהר נרקומן, מונעת מהמורשת המוזיקלית לחדור עמוק יותר לתרבות הישראלית, שכן מטעמי מוסר יש לא מעט המבקשים להוקיעו בשל כך. "צריך להפריד בין החיים הפרטים של זוהר לבין האמנות שלו," אמר אמנון עורקבי, אחיו של זוהר, בראיון שנערך עמו ביום הולדתו האחרון של זוהר, לפני כשבוע ימים. אמנים כמו ג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון, לדבריו, שחולקים עמו פרטים ביוגרפיים נכבדים, זוכים להערכה קנונית, למרות התמכרותם ונסיבות מותם, בעוד זוהר עדיין נמצא בשוליים של הזיכרון הקולקטיבי.

ההיגיון בטענותיו של עורקבי רב: התרומה של זוהר – מוזיקלית וחברתית כאחד עם החפיפה בין עלייתו לנפילת מפא"י ותחילת תקופת השלטון הליכודניקי – היא עצומה. קשה לדמיין את הזמר המזרחי תופס את אותו נפח נכבד ומעוגן בתוך העשייה התרבותית המקומית – לא רק זו המוזיקלית - בלעדיו (והעליונות של התוכנית המזרחית של "כוכב נולד" על זו הרוקנרולית רק מאשררות את התחושה הזו). ההערצה אליו ולפועלו המוזיקלי, היא כבר מזמן קונצנזוס שחוצה את ישראל לאורכה ולרוחבה, ומבטל דיונים לא רלבנטיים בנוגע לשמאל וימין, מזרח ואשכנז, גבוה ונמוך. היותו נרקומן, כמו גם קורבן של הצלחתו והתקופה בה התרחשה, רק מעצימה את המיתוס והופכת אותו, במובן מסוים, למשמעותי יותר. הקלון שבשעבוד לסמים, לפחות לדעתי, הוא זניח לעומת הישגיו האמנותיים, מה שאמור היה כבר מזמן להכניס את זוהר לפנתיאון ולהפוך אותו, על ידי הנצחה ראויה, לנכס צאן ברזל ישראלי רשמי. הבעיה היחידה בדיון הזה, היא השמטת פריט ביוגראפי לא פחות חשוב מחייו של זוהר – היותו אנס מורשע, שריצה עונש מאסר בפועל. לטובת מי מהקוראים שפער את פיו אחזור על כך שוב – אנס (בחוקי מדינת ישראל, אונס הוא החדרת איבר מאיברי גופו של אדם או החדרת חפץ כלשהו על ידי אדם לאיבר מינה של האישה, ללא הסכמתה החופשית. חוק העונשין, סעיף 345).

הסיבה שהדיון בסוגיה נדחק לשוליים והפך לנעלם בביוגראפיה שלו, עד כדי שסביר להניח שרבים בן הקוראים מעולם לא שמעו עליו, נעוצה בזיכרון שאמצו לזוהר מעריציו. באותה מידה שהם נתלים בנרקומניות כמי שאולי מונעת מפלגים שמרניים להכיר בו, הם גם נהנים מכך שהמיתוס שנוצר סביבה מטשטש פרטים אפלים יותר ממהלך חייו, שאין להקל בהם ראש, גם לא לאחר התיישנות. בסרט "זוהר", למשל – פריט חובה בפילמוגרפיה של כל מעריץ – הפרטים הללו מושמטים. הסרט מתחיל כשהמלך משתחרר מהכלא, אולם לא מצוינת הסיבה שבעטיה הוא נכנס אליו מלכתחילה. גם סיבת המעצר, שהוביל בסופו של דבר להתאבדותו, מסולפת – זוהר נעצר בחשד לאונס נוסף (יש גם מי שיאמר שנוי במחלוקת, אולם זאת על בית המשפט להוכיח), ולא בעוון שוטטות, כפי שמסופר בסרט. השמטת סעיף האונס מסיפור חייו של זוהר מפליאה אפילו יותר כשמביטים בהתייחסות ההירואית כלפיו בתקשורת הישראלית בימינו – למרות שסיפור כניסתו לכלא לאחר שכפה בכוח יחסי מין על בחורה ידוע - ובמיוחד אצל מרגלית צנעני, אישה להזכירכם, ב"כוכב נולד" ו"מרגול שופטת", שששה ושמחה כל אימת שמישהו מהמתמודדים מבצע שיר של זוהר.

לא משנה כמה תהא גדולה תרומתו האמנותית של זוהר לתרבות והחברה הישראלית, היותו אנס מורשע אמורה לפסול את הלגיטימיות של הנצחתו הממלכתית, כמו גם המוניציפאלית. אם עיריית ראשון לציון תקרא לרחוב על שמו, היא תעשה עוול כבד חברה הישראלית ככלל ולנשים וקורבנות אונס בפרט. דווקא בימים שבהם מתלהט הדיון סביב כדאיות עסקת הטיעון עם משה קצב, יש לפסול על הסף כל ניסיון הוקרה של עבריין מין מורשע. הרי הפחד הגדול מעסקת הטיעון של מני מזוז הוא השכחה; היכולת של באי כוחו של קצב למסמס את הסעיפים של נכנסו לעסקת הטיעון ולפרש את אלו שכן כטכניים בלבד ולקוות שעם קצת יחסי ציבור הקלון יימחק עם הזמן וקצב ייזכר כעוד נשיא ולא כעבריין מין מורשע. בהקשר הזה, השכחה היא זו שמאפשרת לאנשי שלומו של זוהר ארגוב לדרוש בשמו ועל שמו רחוב, כשהם משכיחים מן העין הציבורית את הרשעתו באינוס. לא יעלה על הדעת כי תגמול אנסים – בין אם הם אמנים, פוליטיקאים או פקידים בדואר – יעשה במדינה דמוקרטית. פסילת המהלך הזה היא לא יותר מרגישות חברתית בסיסית.