פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעות בעריכה

      אחרי שקרא את ההשוואה של אלון עוזיאל בין אינטרפול והאדיטורז בערה בו חמתו של עומר בכר. להלן תגובתו

      לאחר שקראתי את הכתבה של אלון עוזיאל וההשוואה שעשה בין אינטרפול לאדיטורס, האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיב כטוקבקיסט מן השורה. מכיוון ששורות מחץ חד פעמיות שרצו לפרוץ החוצה כגון: "צודק, אבל הפוך" או "מוזר, כשנפגשנו בפעם האחרונה, לא היית כבד שמיעה" לא הרגישו חזקות דיים בכדי לתאר את העוול שנעשה, החלטתי להרים את הכפפה ולהסביר מדוע, לדעתי הענווה כמובן, ידידי המלומד טועה. בשביל אלו המחפשים קיצורי דרך, נתחיל מהסוף ונכריז בקול גדול – האלבום החדש של אינטרפול מאכזב מאוד; החדש של האדיטורס מ-ע-ו-לה.

      שני האלבומים מתעסקים בצדדים האפלים של נפש האדם; בשלולית הרפש שממנה כותבים שירה ובביבים שמהן עולות מלים; בגזרה הזאת, כאחד שיודע לב שבור מהו, הליריקה של האדיטורס מנחמת הרבה יותר. כמו שציין אלונזו שתי הלהקות הוציאו אלבומים חדשים, שהם עוד מאותו הדבר. אינטרפול הוסיפו קלידים לתהליך כתיבת השירים בעוד האדיטורס שיפרו את ההפקה הכתיבה.

      אלון צודק בנוגע לקטע הטוב באלבום של אינטרפול "Pioneers To the Falls", שגם פותח אותו, אבל לקרוא לסינגל "The Heinrich Manouver" - 'קטע מפוצץ שירים כל מסיבת גיטרות' ולהניח שיש עוד כמוהו, מלמד שהמבקר לא ביקר במסיבת גיטרות מזה זמן מה, כנראה מאז תקרית ה"הד בנגינג" הזכורה לרעה, בה היו מעורבים שיר של פנטרה, בקבוק "עראק איילות" וצוואר שבור.

      זה לא שאינטרפול התקלקלו לחלוטין, כמובן. פול בנקס עדיין מעלה מגרונו באוב את איאן קרטיס וישנם באלבום מספרשירים ראויים, אבל אם לפני הוצאת האלבום השני, התראיין בנקס ל-NME ואמר שבטרם הוצאתו הוא הקיא אינספור פעמים כי המאמץ להוציא אלבום שני טוב תבע ממנו מחיר בריאותי, אני יכול רק לנחש שלקראת האלבום השלישי (וכמובן שהדבר קשור לחתימה שלהם בלייבל גדול) הוא מקסימום הרגיש בחילה קלה. לא משהו שהביטוח הרפואי החדש לא מכסה. למרות כל אלו, אני מחכה ומצפה לאלבום הבא, שיחזיר אותם לפורמה, או אם לנסח זאת במילותיהם של אינטרפול עצמם - את אהבתנו חייבים להאריך.

      באשר לועדת העורכים, העניין פשוט יותר – יצירת אלבום שני, שיהיה טוב מהבכורה המפתיעה שלהם מלפני שנה וחצי, זה לא עניין של מה בכך. בעוד באלבום הבכורה ניתן בנקל לבטל את היומרה החקיינית של תום סמית' וחבריו ככאלו שהתחנכו על ברכי אינטרפול ובלוק פרטי ולא על האבות המייסדים ג'וי דיוויז'ן וני אורדר, באלבום השני אפשר בקלות להבחין שהאדיטורז עברו תהליך התבגרות. הפלטינה שמכר האלבום אינה מקרית כלל. החל מהסינגל הראשון "Smoker", דרך שיר הנושא המדהים ובעצם לאורך כל האלבום, הם מצליחים להתמודד עם נראטיב של אובדן (אהבה, חיים, אמונה) ולצאת מנצחים, כשהם משאירים את הקלישאות בצד. כל זאת מבלי להיות פומפוזיים יתר על המידה ועדיין לשמור על תבניות פופ ולחנים קליטים, שכבר הראו שהם יודעים לכרוך את המצעדים. אז נכון, הגולם אולי קם על יוצרו, אבל באותה מידה היוצר הפך לגולם.