פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הארי המזוהם

      דניס ויטצ'בסקי עם מבצע חסר תקדים - ביקורת על הסרט "הארי פוטר ומסדר עוף החול" ועל הספר האחרון בסדרה

      ביום חמישי האחרון, עם עלייתו למסכים של הסרט "הארי פוטר ומסדר עוף החול", החל סופ"ש ההארי-פוטר הגדול של מדינת ישראל. ככה זה כשיום לאחר שיוצא הסרט, מושק בחנויות גם הספר האחרון בסדרה. אם ראש הממשלה שלנו היה אפילו מעט פחות פופולארי, אני בטוח שהימים האלה היו מקבלים תוקף של חג רשמי והקוסם הצעיר היה זוכה לתואר כבוד של משנה לרוה"מ לענייני ספרי פנטזיה לנוער.

      כמוצר נלווה לסדרת הספרים ועבור אנשים שמכירים את סיפורו של החנון הממושקף, "הארי פוטר ומסדר עוף החול" מספק את הסחורה. ואם אתם קוראים את הביקורת הזאת, אני מניח שאת הסיפור הכללי אתם מכירים. הידע הזה מקל עלי מאוד - אני לא צריך לבזבז חצי מהביקורת בשביל להסביר מי הוא הארי פוטר, למה סנייפ שולת!!!1 ולמה הדמות של רייף פיינס נראית כמו גרסה מרושעת (יותר) של מייקל ג'קסון. אזכיר רק שהפרק החמישי בסדרה מתחיל עם ההתקפה של סוהרסנים על הארי ובן-הדוד שלו דאדלי. ההתקפה גורמת להארי הקטין להשתמש באחד הקסמים שלו בנוכחות מוגלג (איש ללא כוחות קסם) ובתגובה הוא זוכה לשימוע רשמי במשרד הקסמים ואף כמעט ומסולק מבית הספר הוגוורטס. אה כן, ויש גם אנטגוניסטית חדשה, דולורס אמבריג' שמה.

      הו, אמבריג', אמבריג'. השחקנית אימלדה סטאונטון מגלמת בשלמות את הרוע האנושי, כשהיא לבושה בבגדים וורודים, עוטה על פניה חיוך תמידי ואת קירות חדרה מעטרות צלחות עם חתלתולים קטנים וחמודים. הרזוננס הזה בין המראה החיצוני והצחוק הילדותי המתגלגל, לבין אישיות אפלה, סדיסטית ונאמנה באופן עיוור למפלגה הוא לא דבר שקל להעביר על המסך, והעבודה שסטאונטון עושה היא לא פחות מנהדרת.

      דמות נוספת שהצטרפה לאנסמבל היא זו של לונה לאבגוד, נערה שלומדת בהוגוורטס ומתנהגת כמו הכלאה בין היפית, אמא תרזה ועמנואל רוזן. אוונה לינץ', שמשחקת את לאבגוד, גרמה לי לפחד מהדמות שלה במובן הכי חיובי של המלה, בדיוק כמו שלונה אמורה להיות.

      מלבד שתי אלו, מתברר כי העלבונות אותם ספג דניאל רדקליף, אשר מגלם את הארי פוטר, בעקבות הופעותיו בסרטים הראשונים בסדרה גרמו לו ככל הנראה להתאמץ בשביל לשפר את יכולת המשחק שלו. יודעים מה? זה אפילו הצליח. בספר החמישי הארי הוא צעיר מתוסבך, מעצבן ויבבן שמוצף בהורמונים, ורדקליף מצליח להעביר היטב את הדמות הזאת למסך הקולנוע. בניגוד אליו אמה ווטסון ורופרט גרינט – הרמיוני ורון - לא עברו את השינוי המיוחל הזה. גרינט הוא עדיין שחקן מצוין, ואילו ווטסון מצדה עדיין לא מספקת הופעה שהיא יותר מטובה. מצד שני, רון והרמיוני בסרט הזה הם לא יותר מדמויות משנה, שמקבלות זמן מסך רק כי הן עומדות ליד הארי במרבית הסצינות.

      במובן מסוים, התסריט של הסרט החדש טוב יותר מהספר עליו הוא מבוסס. 'הארי פוטר ומסדר עוף-החול' – הספר, הוא דוגמה נהדרת למושג הלועזי Overkill. הוא ארוך מדי, נמרח מדי וקורים בו מעט מדי דברים מעניינים. התסריט מהדק את הסיפור במקומות הנכונים ומוריד את החלקים המיותרים, כך שבהתחשב בחומר המקור – העיבוד שלו מצוין. בנוסף, קרב הסיום של הסרט מראה שלפעמים עדיף לראות מאשר לקרוא. הבעיה היא שתסריט טוב לא תמיד מספיק; צריך גם נקודת מבט קולנועית ויכולת עריכה שתהפוך את חומר המקור לסיפור קצבי שכיף לראות.

      כאן, למרבה הצער, זה לא תמיד עובד - האפקטים המיוחדים אמנם מרהיבים וקטעי התעופה השתפרו פלאים מאז שכריסטופר ריב עטה את גלימת הסופרמן, אך העריכה מחלקת אותו ליותר מדי מקטעים נפרדים, הן סגנוניים והן עלילתיים, במקום לחבר אותם לרצף סוחף. אם בספרים החלוקה לפרקים היא מקובלת, הרי שהמדיום הקולנועי צריך לזרום טוב יותר.

      לוע הארי

      'הארי פוטר ורוחות המוות' הוא שם זמני שנבע מהצורך לבחור תרגום כלשהו לשם הלועזי של הספר – Harry Potter and the Deathly Hallows. בדיעבד מסתבר, מסיבות אותן לא אפרט מחשש לספוילרים, ייתכן שהשם הזה עתיד להשתנות, ככה שאל תתרגלו אליו. הספר עוסק במערכה האחרונה והמסכמת של הארי פוטר – קוסם, נער ומאהב שרמנטי - בלורד וולדמורט המאוד מרושע.

      נתחיל דווקא מהסוף, אם כי בלי ספוילרים בכלל. בכל הקשור לסגירת קצוות עלילתיים וסיכום ראוי לשבעה ספרים, נותנת ג'. ק. רולינג מתנה אמיתית למעריצים: כל העלילות החשובות נסגרות, וכמעט כל הדמויות מגיעות – בחייהן או במותן – לשלב בו הקורא יכול לנחש את עתידן מבלי לדאוג. מה שכן, לפני הסוף הזה ישנה דרך, והדרך הזאת ארוכה ובעייתית קמעה.

      759 עמודים יש בגרסה האמריקאית של הספר הזה, מה שהופך אותו לשני באורכו בסדרה, כשרק 'הארי פוטר ומסדר עוף החול' מתעלה עליו במספר העמודים (870). למען האמת, ואחרי שקראתי את הספר פעם וחצי ביומיים האחרונים, האורך שלו הוא בעיה רצינית - זה לא שחובבי הסדרה לא יצלחו אותו, אבל ניכר כי אף אחד מעורכי הספר לא העז לבוא לגברת רולינג ולבקש ממנה להתחיל לקצץ דברים (או שהיא סתם לא שמה עליהם). בכל אופן, התוצאה נשארת בעינה: הספר הזה לא ערוך מספיק טוב.

      במה הדבר מתבטא? ראשית, הקצב שלו מאוד לא אחיד – ישנם עשרות רבות של עמודים בהם לא קורה כלום ועשרות מעטות של עמודים בהם קורים כל כך הרבה דברים, שהראש מתחיל להסתובב ולמוח קשה לעכל את המאורעות. שנית, הסיפור עצמו מרגיש כאילו רולינג ידעה טוב מאוד מה הולך לקרות בסוף ואילו על כל הספר חשבה רק בקווים כלליים, ולא ממש פיתחה אותו. יכול להיות שעם עלילה מהודקת יותר, הספר היה טוב יותר.

      אבל מספיק עם תלונות על עריכה. אחרי הכל, לא ראינו עריכה ראויה לספרי 'הארי פוטר' מאז החלק הרביעי בסדרה, וזה לא גרם לאנשים להתלונן או להפסיק לקרוא. מה שחשוב ב'הארי פוטר' זה התוכן, והוא שומר כאן על הרמה אליה הורגלנו. העולם שרולינג יצרה כולל עשרות דמויות מפותחות למדי, שכולן מגיעות לקרב האחרון על גורל הארץ התיכ..., סליחה, עולם הקוסמים.

      הדמויות הראשיות – הארי, הרמיוני ורון, היו אתנו מאז גיל 11. עכשיו הם כבר בני 17, גיל הבגרות בעולם הקוסמים, ועם הגיל התבגרו גם מעשיהם. מה שהתחיל כסיפור בית ספר עם טוויסט, הפך במרוצת השנים למותחן מלחמתי בו הלימודים האקדמיים מתחלפים במסע למיגור הרוע וניסיון להבין את העבר. בית הספר 'הוגוורטס' משחק תפקיד מאוד מינורי כמוסד חינוכי, והייעוד שלו הפעם הרבה יותר אפל. משחק הקווידיץ' שהיה חלק בלתי נפרד מהספרים הקודמים נעלם כליל, ומתפקד בתור תזכורת של עבר יפה בו אנשים לא נהרגו על ימין ועל שמאל, והעולם היה בטוח יותר.

      מה שמסבך את העניינים בשביל הארי הוא היעדר דמות אב או מחנך. דאמבלדור כבר לא אתו, סיריוס גם, והציפיות ממנו גבוהות מתמיד. הוא המשיח של העולם, היחיד שיכול להציל אותם והאחריות הזאת לפעמים כבדה מדי עבורו, במיוחד כשהוא יודע שהוא ייאלץ בסופו של דבר להתמודד עם וולדמורט. גם חבריו שמחזיקים אותו ומחזקים אותו לאורך המסע, לא תמיד יכולים לייעץ לו בדרכו הבודדה, ובסופו של דבר הצעד האחרון צריך להיות שלו.

      המוטיב הזה – זריקת תלמיד לא מוכן אל שדה קרב, אינו חדש, אולם ג'. ק. רולינג מנצלת אותו היטב. היא מצליחה להעביר את הייאוש, חוסר הברירה ולעיתים רחוקות שמחה או נחת של הגיבורים והרשעים מבלי להיקלע ליותר מדי קלישאות שחוקות. גם הדמויות המשניות, אפילו אלו שמקבלות שורות בודדות, זוכות לנפח ומניעים אנושיים מאוד. מדי פעם, הן גם מתות אחר כך – רולינג, מסתבר, הייתה מאוד צמאה לדם כשהיא כתבה את הספר, והוא כולל בתוכו כמה מיתות מאוד לא צפויות מכל צדדי המתרס.

      מעל לכל אלו - אפילו מעל הארי - עומד סנייפ. סוורוס סנייפ הוא ככל הנראה הדמות המעניינת והמורכבת ביותר בסדרה, והגרנד פינלה שהוא מקבל – לאו דווקא בדרך אותה אתם מנחשים – הוא פשוט נפלא.

      בסופו של דבר, אם קראתם את ששת הספרים הראשונים בסדרה, אתם לא צריכים את הביקורת שלי בשביל לקרוא גם את השביעי. הביקורת הזאת היא רק סימן אזהרה בשבילכם, כדי שלא תצפו לדברים מסוימים ואז תתאכזבו. כי אם באים לספר הזה בלי ציפיות מוגזמות, הוא מרתק וקסום וכמעט כל מה שהיינו רוצים מסיום הסדרה הזאת. ואם לא קראתם ספרי הארי פוטר – חבל. באמת חבל. אולי הגיע הזמן.