וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כבוד האב

דוד פרנקל

24.7.2007 / 9:41

כנגד ארבעה חילונים דיבר דוד פרנקל בט' באב - החרד, הרוחני, החילוני והמתחזק. בית המקדש מעולם לא היה קרוב יותר לתקומה

אין כמו ט' באב כדי להדגים את הטענה הישנה של מחזירים בתשובה, שבעמקי ליבו של כל חילוני תוססת כמיהה לחיי מסורת. אמת, רוב בעלי העגלות הריקות בקהל ישראל אינם מקיימים את תקנות היום הקדוש כהלכתן (איסור אכילה ושתייה, איסור רחיצה, איסור סיכה, איסור נעילת הסנדל, איסור תשמיש). יש בינינו כאלה שרומסים ברגל גאווה את כל האיסורים; אחרים מקיימים רק חלק מהפולחן – מתנזרים מפירות ים, חופפים בלי לשים מרכך או נועלים קרוקס; פה ושם נמצאים אפילו חילונים חדורי תודעה מסורתית, אשר אינם נמנעים מתשמיש אבל מקפידים על איסור הסיכה, בטענה שהשילוב הזה מהווה תענית חמורה. אלא שלצד הוריאציות על המנהגים המקוריים, הולכת ומתפתחת בארצנו מסורת אלטרנטיבית של ט' באב, אשר בנויה כולה סביב חוקי העזר האוסרים לפתוח "בתי עינוגים" ביום הקדוש. בתוך המגמה הזו, אפשר לזהות ארבע תנועות משנה חשובות.

החילוני החרד

עבורו, תשעה באב הוא עוד יום קרב במלחמה על "צביונה של המדינה". שלושה חודשים אחרי חגיגת החמץ הגדולה באפריל, הוא נערך לערב של בילוי הפגנתי בתל אביב, עם עדיפות לישיבה במסעדות שנפלו קרבן לקלגסי העיריה החשוכים. החילוני החרד חי בתחושת מצור מאז עמד על דעתו. מזה שנות דור הוא מצביע באדיקות למפלגות שמבטיחות להניע את אגד ואת אל על בשבת, מפגין בעד נישואין אזרחיים, קובר את מתיו אצל "מנוחה נכונה" ומחרים מוצרים הנושאים את אות הקין של הבד"צ. כל מזימה של העסקנים עם השטריימלים לחקיקה דתית, מעוררת אצלו תחושות אפוקליפטיות שמיתרגמות לחידוש המדבקה השנונה על אחורי רכבו: "מדינת הלכה – הלכה המדינה". בינתיים, על כוכב נידח בשם "כדור הארץ", מדינת ישראל הולכת ומתחלנת, שלא לומר מתפקרת, משנה לשנה. כלי התקשורת גדושים במה שאך לא מכבר היה נחשב תועבה קשה, שרצים ומוצרי חזיר נמכרים בכל יישוב, זוגות חד מיניים זוכים בהטבות רשמיות והשבת הפכה ליום של בילויים וקניות.

למרבה הצער, כל החידושים האלה אינם משפיעים על תמונת העולם הקודרת של החילוני החרד, אשר ממשיך לשמוע בכל מהדורת חדשות, את הדיה של מהפכת האייאטולות המתרגשת ובאה. נראה שאין תקנתו אלא זו, שישב וימרר בבכי ביום ט' באב הקרוב; לא בגלל חורבן המקדש, אלא פשוט כדי שהדמעות ישטפו את הלכלוך שאוטם את עיניו מלראות את המציאות.

החילוני הרוחני

הכפיה – כך הוא מסביר במבט מהורהר – היא רק בעיה שולית. חשוב לשמור על הצביון היהודי של ט' באב, אבל חשוב לא פחות לעדכן את התוכן של היום הקדוש ולהפוך אותו רלוונטי. כל אדם צריך לחפש את האבל הפרטי שלו, להתחבר לחורבן מזוית אישית, לסלול נתיב פרטי בתוך העצב הלאומי, לשמוע את קינתו המיוחדת בתוך הנהי הכללי, להריח את גוויות יקיריו בצחנה העולה מקבר האחים, להנכיח את...

בעצם, אין שום בעיה עם המוטציה הקרויה "יהדות חילונית", זולת אחת: ככל שהם מדברים וכותבים יותר, כך פחות ברור מה הם אומרים. ים המלל שהם מייצרים מכיל בוודאי כמה תובנות עמוקות, אבל מה הופך אותו ל"יהודי"? האם יש בו איזו שורה תחתונה מועילה, זולת האבחנה שכדאי לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון ובכל מקרה, לא להגזים? לילות שימורים בבתי מדרש חילוניים כדוגמת "עלמא" ו"בינה" עשויים אמנם להניב רגעים של עניין, כמו גם מספרי טלפון של נשים תל אביביות מבולבלות ורכות, אבל למה צריכים שפכי התהליך להתנקז לתוך השיח הציבורי? אחרי חשיפה של עשר דקות לערפל הרוחני הזה, עשוי גם האתיאיסט האדוק ביותר לתמוך באכיפה של יום אבל לאומי, בתנאי שהוא יכלול גם תענית דיבור.

האדמו"ר החילוני

מרבית המתנגדים לבטוי הממלכתי של ט' באב, היו מסתפקים בנצחון פוליטי שיפסיק את המיסוד המגוחך של פולחן דתי בתוך מסגרת אזרחית. לא כך חברנו האינטלקטואל תאב הויכוח. הטעונים של הצד המאמין מכעיסים אותו עד כדי כך, שמנוי וגמור איתו להכות את יריביו במגרש שלהם. חמוש בספר של ישעיהו לייבוביץ', לינקים לאתר "דעת" ומנה גדושה של שביעות רצון עצמית, הוא יוצא לקרב, נחוש להוכיח לדוסים הנבערים שהם עצמם אינם מבינים את מהותו של ט' באב. שנה אחר שנה, הוא מתייצב בחזית, נטפל לכמה חובשי כיפה משועממים ומיידה בהם מובאות וצטוטים אשר מבססים איזו תיזה נועזת שהגה, משהו בדבר איסור לכפות מצוות עד שתקום סנהדרין. בינתיים, טרם זכה האדמו"ר החילוני לגייס אפילו תלמיד אחד לחצרו, אבל הדבר אינו מרפה את ידיו.

העובדה שיריביו מזגזגים בין טיעונים, מסתבכים בסתירות ומשנים הגדרות של מושגים תוך כדי ויכוח, נדמית בעיניו כראיה לכניעתם הקרובה. הוא אינו מבין שהכשלים האלה, הנכונות לומר דבר והיפוכו, היכולת לפטור את הטיעון המזהיר ביותר בתשובה ש"יש פה סוד עמוק", כל אלה אינם מעידים על חולשתה של הדת, אלא מהווים חלק מכוחה. איך אפשר, אפוא, להתמודד עם קנאות דתית? אין יום מתאים יותר ללמוד את התשובה לשאלה הזו, מאשר ט' באב.

sheen-shitof

בדקו התאמה לטיפול

פיתוח ישראלי: פתרון מדעי לאקנה בגוף עם מעל 90% הצלחה

בשיתוף מעבדות רבקה זיידה

החילוני המתחזק

עם חוט אדום על פרק היד, ספר תהילים זעיר בכיס ימין ("הציל אותי כבר פעמיים מתאונה, ישתבח שמו") וחמסה כחולה בשמאלי, החילוני המתחזק הוא דווקא תומך נלהב של מיסוד ט' באב כיום תענית לאומי. דעתו בנושא העקרוני של יחסי דת ומדינה אמנם מעורפלת משהו, אבל תחת זאת יש באמתחתו צרור מעשיות מאלפות, ממובטל שזכה בפיס אחרי שצם ביום הקדוש ועד לקללה שהטיל הרב כדורי על בית"ר ירושלים, בגלל שחגגה ב-ט' באב (כלומר, זה בעצם קרה בתשעת הימים באב, אבל המתחזק לא מתעכב על דקויות כאלה). חוץ מזה, הרב אלבז אמר אתמול בערוץ הקודש, שכל יהודי בפנימיות שלו רוצה לקיים מצוות ולכן אין דבר כזה, "כפיה דתית".

החילוני המתחזק אינו מייצג פולחן אלרנטיבי מסוים, אבל אפשר ללמוד ממנו עובדה חשובה בנוגע לחקיקה הקשורה בט' באב: אילו לעסקנים החרדים ולשולחיהם היה באמת איכפת מהצביון היהודי של המדינה, הם לא היו יורדים לחייהם של אזרחים חסרי דת, אלא נלחמים בעבודת האלילים הפורחת כאן בשמה של התורה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully