טעם העיר

למרות מה שמלעיזים עליה בחוגים חרדיים מחד ובקרב ראש אכ"א מאידך, תל אביב מלאה בכוונות טובות. פריצות וזימה מהסוג שמדברים עליהם בהפגנות חרדיות – נאמר, סטייל אלה שקדמו למצעד הגאווה בירושלים – מעולם לא היו כאן. גם לא הדוניזם צרוף של רודפי בצע, כפי שרמז האלוף שטרן בנוגע למניין הגופות הזעום שניפקה העיר במלחמה. את מה שהוא מחפש יש בשפע בארסוף, או בכל מגדלי היוקרה הקיקיוניים שנבנים לאורך קו החוף. אבל תל אביב? האמת היא שתל אביב היא אוהלה של תורה הרבה יותר מכל מקום אחר.

קצת קשה לראות את זה ביומיום. בימים כתיקונם נהוג לסמן זירות כבני ברק, ירושלים, או שגרירויות שלהן בערים אחרות, כמקום שבו מקיימים מצוות. חובשי כיפה שחורה מצטלמים טוב יותר, כצילום אילוסטרציה, של אמונה אמיתית. ותל אביב? בתל אביב כמעט ואין כיפות שחורות, ובתי העסק לא סגורים בשבת. האמת היא שגם בתי הכנסת בסביבה לא ממש עולים על גדותיהם. ובכל זאת, כשצריך לבחור מקום לקיים בו חיי דבקות ועבודת השם בשמחה, כמו שקוראים לזה במגזר, אני נוהגת להמליץ על תל אביב. בין היתר בגלל ט' באב. זה היום, אגב.

נכון, בעיר האפרפרה – שמאז אונסק"ו הכריזה שבעצם ב"עיר לבנה" עסקינן רק נוסקים מחירי השכירות אבל הצבע בעינו נותר – לא רבים יודעים מה זה ט' באב, מה נסגר עם תקופת בית שני ולמה לטרוח לקונן אם אנחנו ממילא במדינת היהודים, שסומנה כבית שלישי, גרסת 3.0, אם תרצו, בעיני כל מיני טיפוסים כנאמני הר הבית. בכל זאת, חג החורבן נשמע קצת כמו חג הקורבן, ואיך שלא מסובבים את זה, שמייח זה לא. ובית המקדש, כמו גם חורבנו, באמת מזיז רק למתי מעט. אבל הגלות – לא רק גלות השכינה אלא גלות בכלל – זה דבר שמרגיש הכי בבית בתל אביב. בוורשה של המזרח התיכון.

להיות יהודי משמעו להיות יהודי. כשמערבבים את זה עם ישראליות הדת מתעמעמת ונותרות ממנה רק מצוות. לצום בתל אביב בט' באב מזקק את התחושה הזו, של להיות יהודי במדינת הישראלים, של להיות יהודי גולה, משום שבית המקדש חרב ולא הוקם עוד. בעיקר כי זה חורבן סימבולי של מה שהיה ונגוז, של גן עדן שחרב (זו לא פרשנות שלי, זה מופיע גם באיכה רבא, למיטיבי לכת בסצינה החז"לית), מלכות אלהים שהיתה ואיננה, וכי כל מיני מיזמים לבנות מקדש חדש ולחדש את פולחן הקורבנות גורמות לט' באב לאבד את המשמעות שלו לכדי איזו עסקה נדל"נית. בית תמורת בית. גולה תמורת כמה מפלסים בהר הבית.

ולצום בתל אביב משמע גם לבחור. במקומות אחרים ממילא הכול סגור. הרוב צמים והצום הופך, כמו ביום כיפור, לעניין חברתי. בתל אביב אפשר לבחור. ותחושת הגלות, כשמסביב כולם משדרים עסקים כרגיל, מתחדדת. נכון, לא קל להיכנס ללימבו הרגשי הזה של להיות יהודי גולה ועוד מסורתי, אבל איכשהו נדמה שזה המקום הנכון להיות בו. במיוחד כשהאלטרנטיבות זולגות בקלות, בציון של היום, ללאומיות זולה ולאבל מהסוג האופף טלנובלות. ודאמיט, לאומיות זה לא הדבר האמיתי, בטח שלא ביום שמסמן, יותר מכל, אובדן.