בשביל להבין למה "מלכת הפלקט" צריכה להפוך לפרויקט תרבותי שצריך לטפח במסירות, שימו לב לשיר השני באלבום, "אח יפני": הוא מתחיל בשירה של ברק גביזון, עם הקול הנמרח והעדין שלו, על רקע פריטת גיטרה כבדה וסולידית, במשך שני בתים. המהלך הזה לא נועד להעיק כמו להקות איטיות/עצובות, אלא משמש מקצב של התעוררות לקראת היציאה של הלילה: אחריה גביזון מגביר את הקצב, כשהוא מלווה בקול ב' של אמיתי אשר כמין הד מוחלש. בפזמון עצמו גביזון ואשר מצליבים גיטרות נפלאות, שמסובבות את הראש של המאזין כמעט כמו המילים, שנשמע שנלקחו מקטעי חלום מבולבל במיוחד. בשיאו של השיר, המיתרים עולים יותר גבוה, כמו בימים שלי רנאלדו היה יפה וצעיר (בעצם גם היום כשהוא קצת יותר מבוגר, הוא עדיין יפה וצעיר) ומותחים קו חדש בין הרוק של תחילת שנות ה-90 בארה"ב לישראל 2007. וזה רק השיר השני בדיסק, שמגיע אחרי אחד הלהיטים המפתיעים והטובים של השנה, "מליון פעם". אחריו יש עוד שבע סיבות לפחות להאמין במגברים ופידבקים.
יפה כמו רומי אבולעפיה
בניגוד למה שנהוג לחשוב בסביבת מאזיני הרדיו, מלכת הפלקט לא נחתו לכוכב הלכת החמסיני שלנו באביב 2007. ברק גביזון, פעם איש הבמה של אביב גפן ואמיתי אשר, איש להקת Monosight, הקימו את מלכת הפלקט ב-1998 כשלא אחר מפיטר רוט חובט בתופים. ב-1999 יצא אלבומם היחיד עד אז, והוא נפתח במכת חשמל בלתי הפיכה וממשיך ביצירה מקורית על רקע הרוק הישראלי שהתמכר לרדיוהד. הוא לא היה מושלם וסבל מקטעים בינוניים רבים מדי, שהכילו את הקוד הגנטי והייחודי של הלהקה, אבל נשארו בגבולות הבינוניות של הרוק הישראלי המסתגר של סוף שנות ה-90. כיוון שגם ככה היה קשה למכור למישהו אלבום שרק הריח כמו גולדסטאר, האלבום של מלכת הפלקט הצליח להיכנס ללב הציבור כמו עסקת הטיעון של משה קצב והלהקה התפוגגה לה. בהזדמנות זו, אני ממליץ לשים יד על עותק מהאלבום ההוא, כדי ללמוד כיצד שיר פתיחה מטיס את האוויר וחותך אותו לשתיים. חשוב מכך, מלכת הפלקט לימדו שם כיצד כיוון גיטרות שלא נשמעות כמו שלום חנוך יכול להישמע הרבה יותר מעוניין, שלא לדבר על מעודכן.
7 שנים אחר כך, בהרכב קצת שונה, "אח יפני" נבנה על יסודות הפוטנציאל של אלבום הבכורה, משכלל במעט את הנוסחה של מלכת הפלקט: נראה שהניסיון של גביזון עם "מטרופולין" של עופר מאירי לימד אותו הלכות נאות של מיינסטרים, כיצד לעגל את הפינות החדות של הפידבקים שעלו מהגיטרות, להוציא את השירה שלו נכון גם בהפקה שלא בנויה על "הלם ומורא" של אפקטים. בכלל, הפקת הלו-פיי מביתם של עמי שליו (הסולן הקרקסי של המונוטוניקס) ואמיתי אשר, מרזה את הגיטרות ומשמינה אותם בחזרה בדיוק באזורים הנכונים של הגוף, מה שהופך שירים כמו "כוח מפייס" לדימוי מוזיקלי של רומי אבולעפיה, כלומר יופי בלתי מתכלה, רק ארצי ואולי אפילו מושג. גביזון כותב בעברית כמו פועל קשה יום שעוסק בתפירת כפתורים למחייתו, והוא עושה זאת בצורה אותנטית להפליא, כיאה למי שניחן בקול שתמיד נשמע סובל.
באופן כללי, וזו נקודת החוזקה של האלבום לעומת החלק היותר חלש בו, הגיטרות של מלכת הפלקט שוחות טוב בהרבה בבריכה הישראלית מאשר של זו האנגלית: היא מתאימה את עצמה ליומרות של תל אביב ולא של סוניק יות', היא מאפשרת לגביזון ואשר להיות מי שהם באמת, נאמנים למציאות שהם חלק ממנה ולא להיענות לחלומות שלא יתגשמו אף פעם. חבל ש"אח יפני" כמו אחיו הצעיר יותר, מערבב ניסיונות לאחוז בגיטרה בשתי קצותיה. אם האלבום היה מסתיים ב"בוקר עולה", הוא היה משמש כטיעון מצוין בוויכוח הנצחי והמעייף של "רוק'נ'רול בעברית-יש או אין". גם הקול והמבטא של גביזון לא עוזרים לשירים המאונגלזים להיראות כחלקים טבעיים על מפה של ניו יורק, אלא יותר כמו טלאים שהורכבו מדפי זהב של אזור גוש דן.
מסירות סטיב אלבינית
אבל בסופו של דבר, גם ארבעת השירים באנגלית שמורידים את ההילוך המצוין של האלבום עד כמעט סופו, לא מפריעים לו להיות ידיד טוב לזמנים קשים בגיטרות משופשפות היטב. באחת ההופעות של מלכת הפלקט בסיבוב הנוכחי, עמדתי עם חבר מול הבימה באוויר החונק, ובכל פעם שהם לא ניגנו את "מליון פעם", עוד 20 אנשים עזבו את איזור ההופעה. אבל שיר אחרי שיר הם כיוונו את הגיטרות באותה מסירות סטיב אלבינית, וניגנו עד שירדו דמעות מהמיתרים. "איזה כיף שיש להקה ישראלית בעברית שלא נשמעת כמו מוניקה סקס", הוא אמר לי, וסיכם בשורה אחת מדויקת את הסיפור שנקרא "מלכת הפלקט".
מלכת הפלקט, "אח יפני", התו השמיני