פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האסיר

      גשם כבד נפל על לונדון בזמן שאיל רוב ראה את אקון, האיש בעל גרון הזהב והחיבה לבתי כלא, שמגיע לכאן ביום ראשון

      האסיר

      מוחו הקודח ולמוד האסונות הלאומיים של התייר הישראלי המזדמן ללונדון - פחות מיממה לאחר השיטפונות הגדולים ביותר שידעה מזה 60 שנה - מצפה לאיזו התכנסות תמיכה של אמנים בנפגעים השונים, אך לאנגלים, בניגוד למזוכיזם המאפיין את נתיני הממלכה לשעבר במזה"ת, יש דברים אחרים על הראש. כמויות הגשם שירדו על לונדון, משהו כמו חורף אנגלי שלם בחמש שעות, לא הזיזו לאלפי האנשים שצבאו על פתחו רחב הידיים של אולם האמרסמית' אפולו בשבת האחרונה. האנגלים התמודדו עם המיני צונאמי שנפל עליהם מהשמיים כמו שהם יודעים - לקלל, לעמוד משתאים מול גלוני המים ששצפו את פרברי אוקספורד ואת הפלזמות בפאבים ולעשות את מה שצריך לעשות כנתינים נאמנים להוד מלכותה, כלומר להוריק לקיבתם הנפוחה גלונים של בירה. על הדרך הם עדיין משמרים בלהט עוד מסורת בריטית עתיקת יומין - צריכת מוזיקה מוגברת ולא משנה כמה גשם יורד - הרי תמיד ירד גשם, תמיד יהיה תור ותמיד תתחיל ולבטח תסיים את הערב שיכור מהתחת בלי לזכור את אתמול. אבל לאנגלים, כמו לאנגלים, תמיד יהיה מחר, שנראה פחות או יותר כמו היום, אולי טיפה יותר מעונן, אבל בטוח עם עוד הופעות. ההופעה שהתקיימה ביום שבת האחרון (21 ליולי) הייתה של האיש שהבילבורד קרוי על שמו בחצי השנה האחרונה ומגיע לישראל בשבוע הבא, אקון.

      לפני שהאיש בעל גרון הזהב עלה שרף את הבמה זכיתי לראות חמש הופעות חימום קצרות שלא צריכות להדיר שינה מעיניו של אלון דה לוקו, המחמם שלו כאן. הילדים האנגלים שלא עונים לשם דיזי רסקל, אמנם יודעים להיקרע במסיבות גריים או דראם אנ' בייס אבל לקחת מיקרופון ליד ולשבת על ביט בצורה שאפשר לתקשר איתה, ממש לא. לפחות לא אלו שהופיעו לפני אקון. כמעט שעתיים לא תמימות בכלל שהסתכמו בעיקר ב-"תעשו קצת רעש" וכשזה הפסיק לעבוד "מי שאוהב את אקון שיעשה רעש". אחרי ניית'ן, סוג של רפליקנט אר קלי בריטי וצעיר, שדווקא קיבל הרבה רעש מהנערות השתויות שהחלו להתנדנד בקהל הכל היה מוכן לבואו של האסיר המזמר.

      אווירה צופיפניקית

      לאקון יש די ג'יי מגניב טילים. זה הדבר המקצועי הראשון שקיבלנו לראש. בני די, האיש עם המוהוק הכי מוקפד בביז עלה לחמם עוד יותר את הקהל שכבר החל להעלות אדי בירה מנקבוביות גופו, כשהוא חמוש בחצי הדקה הראשונה של כל הלהיטים החמים של הרגע, חצאית סקוטית ואנרגיה של מתאבד טמילי. הסטנד אפ המוזיקלי שלו הסתיים כשאקון שר את הסלוגן שלו "קונביקט מיוזיק" מאחורי הקלעים. הקהל - עירוב מנצח של פרחות שתויות, ילדים טובים ושתויים, אלו הרעים שכבר מזמן עברו לדבר בקיטועי הברות ואחים אפריקאים רבים - נכנס לשגעת.

      על הרידים של "Welcome to Jamrock" בני די הציג את אקון כמין נתין אפריקאי גאה, שמייצג בכלל את סנגל ולא את ניו יורק, המקום בו החל לעשות את המוזיקה שלו. אקון, סנגלי או לא, נראה מליון דולר ונשמע מליון דולר ואחד. עזבו את טראומת שון פול, או האקספרנמנטליות התמוהה לעיתים של מיס היל, גם בהופעה הקול של אקון חלק יותר משמן הזית של אבו אדהם. האיש יודע לשיר ולעזאזל, באפולו הוא עשה את זה מצוין. חמוש בבאסיסט עצל משהו ומתופף עם ידיים זריזות שחגג יומולודת באותו יום, אקון פצח בשרשרת הלהיטים הבלתי נגמרת שלו וכש-" We Taking Over" הגיע אנשים נכנסו לטירוף והבירה נשפכה כמו ענן על התמזה.

      אקון הוא לא רק זמר מעולה עם נוכחות מרשימה על הבמה, אלא גם איש עם וואחד חוש הומור. לפני שביצע את הרמיקס לשיר עם אר קלי "מאוהב בחשפנית" אמר שהוא מאמין גדול בשוויון בין המינים ולקול צרחות כל הבנות בקהל - והן צרחו הרבה - הוריד את החולצה ואת הגופייה וזרק אותם לקהל. בתמורה הוא קיבל חזייה ממישהי והמשיך להחליף דאחקות עם בני די כאילו היו ג'יימס בראון ובובי בראון. בשיאן של הדחקות כשהוא מבסוט מהתחת, אקון שפך עליו בקבוק מים שכעמט וחירב לו את המוהוק. צחוקים. האמת, האווירה הצופיפניקית הזו יושבות יופי עם התוגה והנוגות של הקול הייחודי שלו. בכלל הדיסוננס בין שירי האסירים של אקון לבין נוכחותו המחויכת מתמסמס בכריזמה ובמה שיוצא לו מהגרון לאורך כל השעה שלו על הבמה.

      אקסטה אפריקאית

      קצת קשה לקלוט - וביתר שאת לאחר שיחה איתו - שהאיש הנחמד והאופטימי הזה התחיל את הקריירה עם "Locked Up" שיר האסירים מספר אחד אחרי "תני לי יד". לפני שביצע את השיר ילדה אחת הצליחה לעבור את חומת שומר ראשו ולחפון בידים תאבתניות את פלג גופו העליון והחשוף. כשלבסוף הצליחו לנתק אותה ממנו הוא אמר שאם זה הייתה הופעה של מייקל ג'קסון הוא היה צריך שוב לחזור לכלא. זה היה באמת מצחיק. רגע אחד שהיה ממש לא מצחיק כשאקון סיים לאלתר משהו על הרידים "Applause" וכאילו ירד מהבמה הבווו שקיבל בתמורה, הביא לו את הקריזה, אבל אין משהו ש-"Smack That" בביצוע מצוין לא יכול לסדר גם אצל אחרוני השיכורים הזועמים. "Don't Matter" הלהיט ששורף אפילו את הרדיו שלכם רק הדביק את האנשים למקומם כשאקון יורד לקהל ומבצע את שלושת השירים האחרונים כשהוא נישא על כפותיהם הבטוחות של הרבה מאד שחורים שרואים בו, ודי בצדק, סוג של פלה קוטי מודרני שלוקח אותם לאקסטזה אפריקאית שמתקשרת עם מה שקורה היום במה שמכונה "מוזיקה שחורה". ובכן, רבותי וגבירותיי הצעירות, תרצו או לא, אקון, הוא המוזיקה השחורה של 2007.

      האווירה התחממה עוד יותר לקראת הסוף כאקון, עדיין בתוך הקהל, נותן את נאום "הכל החל באפריקה" ומסיים את זה שכולם - גם הפרחות שכבר לא הצליחו לייצב את עצמן, האחים המעושנים, ילדי היפ הופ מתלהבים ואלו הבוגרים יותר שמילאו את היציע למעלה - כולם אחד, כולם באו מאותו מקום, כולם בעיקר נהנו בהופעה מהוקצעת של זמר, מפיק ופרפורמר שכרע נמצא בשיא היצירתיות שלו וחוגג את זה על הבמה. בקרוב אצלכם.