פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אמריקן הארדקור": איך הופכים סרט על פאנק לשעמום מתמשך?

      הסרט "אמריקן הארדקור" מלא כוונות טובות, אבל אחרי שדנה קסלר צפתה בו, היא בעיקר רצתה לשמוע פליטווד מק

      סרטו של פול ראשמן, "אמריקן הארדקור" (שמשודר היום ב-15:20 בהוט פריים), יצא בשנה שעברה והגיע כבר לפני כמה חודשים לאוזן השלישית. הסיבה שצפיתי בו עכשיו היא יציאתו של אלבום חדש ל-Bad Brains – אחת מחלוצות ההארדקור האמריקאי, שכל אחד ואחד מהמרואיינים בסרט דיברו עליה ביראת כבוד ואלה שזכו להופיע לצדה או לחמם אותה, גם באימה מסוימת. על ההיסטוריה של באד בריינז ועל האלבום החדש במלואו – במדור של שבוע הבא. ובינתיים, כמה מילים על "אמריקן הארדקור".

      הסרט מבוסס על הספר "American Hardcore: A Tribal History" של סטיבן בלאש, שגם כתב את התסריט והפיק את הסרט ביחד עם ראשמן, והוא בא לתעד את סצינת ההארדקור פאנק האמריקאית שצמחה בוושינגטון די.סי, ניו יורק, קליפורניה, בוסטון ועוד ערים אמריקאיות (וקנדיות) בתחילת האייטיז. ההארדקור היה מהיר יותר, חזק יותר, זועם יותר ואלים יותר מהגל הראשון של הפאנק והוא צמח כתגובת נגד נזעמת של ילדים שבא להם להקיא מהמשטר הרפובליקני השמרני שצומח להם מתחת לאף בחסות רונלד רייגן, שנכנס לבית הלבן בינואר 81' ונשאר שם כמעט עד סוף העשור.

      מובי מושפל. שוב

      דרך אחת להתמודד עם המציאות תחת שלטון רייגן הייתה לקרוא ספרים של ברט איסטון אליס – אם היית נער עצבני עם הפרעת קשב וריכוז, דרך פשוטה ואפקטיבית בהרבה הייתה להקים להקת הארדקור ולהוציא את כל התסכול שיש לך על העולם בפרץ מרוכז של דקה ושתיים-עשרה שניות. קשה היה לחשוב בזמנו על חוויה משחררת יותר – עבור הלהקה והקהל כאחד – ואין ספק שזה הקל על הסבל היומיומי של לההסתובב בבית הספר בינות ליצורים בלונדינים עם שיער מנופח, חולצות לקוסט, מכנסי ברמודה לבנים ומוקסינים, שקרדיגן קשור לכתפיהם משל היו טנסיאים, ולא מפסיקים לשנייה לחייך את חיוך הקולגייט הצחור שלהם בזמן שהם מתכננים את עתידם המזהיר שעובר דרך כמה שנים נפלאות בקולג' הישר אל משרה בוול סטריט ובית עם בריכה בפרברים.

      למרבה הצער התנאים הפוליטיים והחברתיים בישראל מהווים קרקע פוריה לא פחות מזו של אמריקה באייטיז לצמיחת הז'אנר, וכבר שנים שפועלות פה להקות הארדקור מקומיות (נכי נאצה, דיר יאסין, נקמת עוללים, סמרטוט כחול-לבן ורבות אחרות), שמתכתבות עם האקטיביזם המקומי על שלל גווניו (השמאלני הרדיקלי, האנרכיסטי, הקווירי, הפועל למען זכויות אדם בשטחים או זכויות בעלי חיים) במוקדים שונים כמו סלון מזל, אנונימוס, הגדה השמאלית וכו'. עבור כל חובבי ההארדקור המקומיים הסרט הזה הוא חובה, גם אם הוא לא יחדש להם יותר מדי ויהיו איכויתיו אשר יהיו. בשביל כל היתר, ובמיוחד עבור המכורים לסרטים תיעודים מוזיקליים, צר לי לבשר שזה סרט לא משהו.

      על הנייר "אמריקן הארדקור" נשמע מעולה, אבל בפועל הוא מאוד מאכזב. אסתטית הוא נשען יותר מדי על הפורמט הדוקומנטרי המייגע של "ראשים מדברים", וחבל שיוצריו לא למדו מג'וליאן טמפל – המתעד הרשמי של סצינת הפאנק הלונדונית – איך אפשר לעשות סרט על פאנק. ובכלל, זה סרט די משעמם. ראיון עם המגה-סלב של הסצינה, הנרי רולינס, שמספר על ימיו כסולן בלאק פלאג; הדרשות המוסרניות ונאומי ה-DIY של איאן מק'קאי (Teen Idles/ Minor Threat ומי שהמציא מאוחר יותר את הפוסט-הארדקור בפוגאזי); ההמחשה הגראפית של מפת ארצות הברית המכוסה בלוגואים של כל הלהקות (אם יש דבר אחד שלהקות ההארדקור היו טובות בו, זה לוגואים); ההשפלה של מובי, שטוען שהוא הופיע בעברו עם פליפר בעוד חברי פליפר מכחישים זאת – כל זה טוב ויפה, אבל זה תופס אחוז זניח יחסית מהסרט כולו.

      איפה ג'לו, איפה?

      גם אם הסרט מנסה לנסח איזשהן אמירות רחבות יותר על התנועה הזו, הן נבלעות בין עשרות ראיונות של כל מיני אמריקאים משעממים שהיו בצעירותם Roadie של איזו להקת הארדקור נידחת מאורנג' קאונטי או משהו. הסרט מתייחס אמנם לשלושת הלהקות שנחשבות לחלוצות הז'אנר – Minor Threat (חלוצי תנועת הסטרייט אדג' שההתנזרה מסמים/אלכוהול/בשר/סקס מזדמן וכו'), באד בריינז ובלאק פלאג – אך חוץ מהן הוא מתמקד בהרבה להקות זניחות ומפספס כמה מהלהקות החשובות ביותר. ההתעלמות של הסרט מלהקות גדולות נובעת מן הסתם מזה שחבריהן סרבו להתראיין, אבל עדיין – סרט הארדקור שמתיימר להיות מקיף בלי ג'לו ביאפרה (הדד קנדיז) או גלן דאנזיג (שהראשונה מבין להקותיו, המיספיטס, מוכרת בארץ כמעט את אותה כמות טי-שרטים כמו הראמונז, וככל הנראה בלי העזרה של זארה), זה באמת לא לעניין. גם אם האנשים האלה לא שיתפו פעולה עם ההפקה, ניתן היה למצוא איזשהו פתרון יצירתי כדי לא למחוק אותם מעל דפי ההיסטוריה בצורה כה מבישה.

      האמת, כשגומרים לראות את הסרט בעיקר בא לשים תקליט טוב של פליטווד מק. לא שאי אפשר להבין את הגועל שחשו ילדים אמריקאים בזמנו מלהקות מהסוג הזה ובעיקר מהאנשים ששמעו להקות מהסוג הזה, אבל תודה לאל שהיום יש לנו מספיק פרספקטיבה כדי לדעת שגם אם אידיאולוגית אתה נוטה לצד אחד, הבריאות הנפשית לפעמים דורשת איזון מוזיקלי על הפטיפון. ואפרופו פרספקטיבה, היית מצפה מהמרואיינים בסרט, שאף אחד מהם כבר לא ילד, להתייחס באיזשהו אופן ביקורתי או לפחות אמביוולנטי כלפי הדוגמטיות העיוורת שהנחתה את ההארדקור פאנק ולא רק להשתפך בנוסטלגיה דביקה על כמה היה כיף כשהם היו צעירים.

      "American Hardcore: The History of American Punk Rock (1980-1986)". ארה"ב 2006, 100 דקות