אימפריה צהובה: "משפחת סימפסון - הסרט" הוא נכס לכל מעריץ

כל המרכיבים לקראת יציאת "משפחת סימפסון – הסרט" היו מושלמים. הבאזז המתמשך סביב ההפקה לא דעך ולו לרגע, בעיקר בסיוע יחסי ציבור מתוחכמים וקמפיין שיווקי שהוא מהמקוריים והמעניינים של השנים האחרונות. בפוקס הוכן מערך שיווק "גרילה", שמיועד כל כולו לקהל מתוחכם, מהסוג ששולט באפקט ה"פה לאוזן". בהפקה עצמה גויסו התותחים הכבדים, כשהכותבים הראשיים הם יוצרי הסדרה עצמם, מאט גריינינג וג'יימס ל. ברוקס, והבמאי הוא דיוויד סילברמן, אנימטור ותיק שביים לא מעט פרקים בסדרה ועבד עם במגוון תפקידים בכל אולפני האנימציה הגדולים כמעט (כולל עם פיקסאר, שם היה אחד מבמאי "מפלצות בע"מ").

השיווק האגרסיבי וההייפ הגבוה, מציבים מבחן ראשון מסוגו לעוצמת מותג "הסימפסונז", מבחן הקופות. כבר בתחילת פונה הומר ולועג למי ששילם על כרטיס, על "משהו שהוא יכול לראות חינם בטלוויזיה". בין שאר מרכיבי הסאטירה המבריקה של הסימפסונז ב-18 שנותיה, עסקה הקומדיה הצהובה בקפיטליזם ובגלובליזציה על צורותיה הרבות, וביכולת לסמא את עיני הצרכן כל עוד השיווק אגרסיבי ונכון. הם קראו לקולה שלהם "באזז" עוד לפני שהמילה הזאת הייתה מונח יסוד במילון "אנגלית-שיווקית-אנגלית", ומרחו את הלוגו של קראסטי המושחת על כל מוצר אפשרי.

אך בסופו של יום, אין באמת סיבות מוצדקות להיותו של "משפחת סימפסון – הסרט" מוצר מצופה כל כך. בסופו של דבר, הדמויות הן אותן דמויות, הקונספט אותו קונספט ומי שהתעייף מה"איי קאראמבה" יראה בסרט פרק משודרג ומוארך ותו לא. מי שלעומת זאת שומר לצהובונים הללו חסד נעורים, שכל כך מגיע להם כאבן יסוד בקומדיה האמריקאית, לא רק ייהנה מהסרט – שהוא מצחיק ומוצלח ועומד בציפיות – אלא יכיר בו גם כמוצר מחווה ראוי ומרגש.

"משפחת סימפסון – הסרט" חוזר לבסיסי הסדרה, מכל הבחינות. הן בהתעסקות במשפחה הגרעינית וביחסים בינם לבין עצמם, כשדמויות המשנה זוכות להתעלמות טוטאלית כמעט, מלבד מחוות קטנות וגגים מייצגים. אך הבסיס החשוב ביותר, וגם האספקט המוצלח ביותר של הסרט – וזה שהופך אותו למוצר קולנועי ראוי – הוא הסאטירה המושחזת, שאינה רק רלוונטית יותר מתמיד וחדה יותר מכל העונות האחרונות של הסדרה גם יחד – היא גם הסוג הטוב ביותר של קומדיה, כזו שבהתחלה מצחיקה אותך, ואחר כך גורמת לך לחשוב. בעלילה: ספרינגפילד עומדת בפני אסון אקולוגי, עליו התריע סב המשפחה בהארה דתית – ושלו אחראי הומר, כמובן. הממשלה, בראשות הנשיא שוורצנגר ומנהל הרשות להגנת הסביבה ראס קארגיל (אלברט ברוקס, בדמות פארודית מוצלחת במיוחד המשלבת את סגן הנשיא דיק צ'ייני עם מייקל בראון, המינוי הכושל של בוש לראש הסוכנות הפדרלית למצבי חירום FIMA).

הביטול של מקביין, בן דמותו של שוורצנגר בסדרה, לטובת המקור - פוליטיקאי כסיל רפובליקאי אמיתי, עומד בבסיס המסר הסאטירי של הסימפסונז. הסרט יורה בשני כיוונים, נגד הממשל הנוכחי שמבקש לבטל כל חירות פרט אפשרית, להיטיב עם התאגידים והעשירים ולזרוק זין שמרני וקפיטליסטי גדול על הסביבה; ומצד שני נגד שוחרי איכות הסביבה עצמם, שהפכו את הטרנד הירוק למטבע בשוק האפנות המתחלפות תדיר. בעלילת משנה בסרט עומדים יחסיהם של הומר ובארט למבחן, ובאופן הזה הופך דווקא נד פלנדרס, השכן הנחמדי-לי-דו-די-לי, לדמות המשנה המיוצגת ביותר כאן - ובאופן שמעט סותר את התמה העיקרית והאנטי-שמרנית של הסימפסונז. במבט בוחן, ניתן להמשיל את היחסים של בארט והומר בסרט לאלה של האזרח האמריקאי והמדינה שלו, כזה שמתאכזב תדיר מהדוד סם אך עדיין שומר לו אמונים. בכלל, הומר, שכראוי למוצר שאמור לייצג 18 שנות סימפסונז הוא הגיבור הבלתי מעורער של הסרט, הוא אחת הדמויות הקומיות הגדולות של כל הזמנים בדיוק מהסיבה הזו, שילוב של סאטירה ברורה וחדה, של מושא הזדהות משולב עם מושא לעג, של סלפסטיק נמוך עם הומור גבוה. המטאפורה הנגזרת מהעובדה שהומר עצמו צריך להציל את ספרינגפילד, מהקטסטטרופה שהוא במו ידיו הביא, ברורה. ספרינגפילד תמיד הייתה "ANYWHERE" באמריקה, והומר היה תמיד הבבואה של מר ארה"ב, בכל מקום שהוא אינו החוף המערבי או המזרחי.

אי אפשר להכחיש את העובדה שהסימפסונז הרבה פחות מצחיקים בשנים האחרונות, והמוטציות התרבותיות ששאבו השראה מהם הצליחו בנקל למכר חלקים נרחבים מצרכני הצהוב. זאת, ולו בגלל העובדה שפיטר גריפין/ אריק קרטמן פשוט הרבה יותר מתאימים לזמנים בהם נדרש משהו הרבה יותר קיצוני כדי להזיז רגש כלשהו אצל צרכני המדיה. זה דומה לסטירונת שנתן לנו פרק הקאמבק הבינוני של "קרובים קרובים" – ההכרה שלכל דבר יש עת משלו, ואין זה סותר את העובדה שגם כמוצר בן זמנו הוא יכול להיצרך שנים הלאה ולהפוך לקלאסיקה.

אבל השילוב של כל אותם מרכיבים מנצחים שאיתם פתחתי, יחד עם השקעה ממושכת וכתיבה מוקפדת, הופכים את "משפחת סימפסון – הסרט" בכל זאת לאחת הקומדיות המוצלחות בשנה האחרונה, עם שורת גגים בתזמונים מעולים, ובכל רמה אפשרית – מעלי חיוך/ מעלי גיחוך/ מרעידים מצחוק (האינטראקציה של הומר עם חזיר המחמד שלו, למשל, פשוט קורעת). שאלה מעניינת נוספת היא האם הוליווד תעשה מחווה לסימפסונס ותעניק לסרט את אוסקר האנימציה על חשבון "רטטוי"? סרט שהוא א-אמריקאי כמעט במוצהר? אם כן, זה יהיה משל מעניין נוסף ליחסיה של הוליווד גם עם תעשיית הטלוויזיה, וגם עם ארה"ב בכלל, שכן הוליווד תמיד שואפת לאמץ את הערכים האמריקאים השמרניים ביותר ולא להתריס, אבל בעתות מסוימות – אין לה ברירה אלא לעשות זאת.