ואליום

לפני גלגל"צ, מיינסטרים, גיטרות חשמליות, איכות השירים והשאלה הגדולה של "למה לעזאזל חייבים לדחוף את אלוהים לכל מקום", יש לי ווידוי קל: נשגב מבינתי כיצד הפכה השירה הצווחנית, הפלצטית בעל כורחה וזו שגורמת למאתיו בלאמי ממיוז להישמע כמו פרנק סינטרה של אורית "TT" שחף לקונצנזוס לאומי. הדרמטיות המביכה של שחף מלווה את הלהקה הזו משני צידי המתרס ("להקה מצוינת, זמרת גדולה", "להקה גרועה, זמרת גדולה"), וב"פורטה", היא מסמלת את כל הרע בעולמם של אלו שחיים ביקום משל עצמם, שקוראים לו מדינת היהודים. שם, הגיטרות עשויות בטון, מיתרי הקול נמתחים עד להתפקע, והנושאים היחידים עליהם מותר לדבר הם "אני נופלת", "תחזיקי מעמד אני מגיע", וכמובן, הכל יכול.

ובחלקת האלוהים הלא קטנה בכלל הזו, תום פטרובר ואורית שחף מקצינים את הכבדות המוזיקלית שלהם, משפרים את מבצר האטימות המוזיקלית אותו בנו ב-10 אצבעות עמלניות. המחשבה הראשונה שמתגנבת לראש בהסתכלות כרונולוגית על הקריירה של "היהודים", היא שככל שהם הצליחו יותר ונאהבו יותר (ששיאה הוא הקבלה המוזרה בחיבתה של יצירה בינונית ומטה כמו "פורטה" עליה עוד יורחב), כך הם שנאו את עצמם יותר: כמו דוגמנית שחותכת את עצמה כי היופי לכשעצמו לעולם אינו מספיק, כך שחף ופטרובר לא האמינו שמישהו באמת אוהב שירים בני שלוש דקות עם גיטרות שזועקות לאספירין, והאריכו אותם לשש.

מאותן סיבות בדיוק, השירה האדי וודרית של פטרובר הותאמה לגילה של פרל ג'אם, ואורית שחף שודרגה ב"פורטה" לתפקיד הצופר החדש של פיקוד העורף. בעולם האטום להחריד שבו מתקיימת מדינת היהודים, שחף ופטרובר הם שליטים בלתי מעורערים שמתקשים להסתגל למעמד החדש שלהם, ומחפשים עוד הרבה מאותו הדבר: התוצאה (79 דקות!) כמעט ולא נגמרת אף פעם. אבל אם יש משהו שונה באלבום האולפן הרביעי של הלהקה האהובה ביותר בארץ עד גיל 21, הוא אצל אלו שמסתכלים עליהם מבחוץ.

היהודים חוזרים לתודעה עם הסוסים שנשארו מהשבעתו של שמעון פרס לנשיא המדינה, כשכתר ניצחון מונח על שערותיהם משוחות הגריז של הרוק'נ'רול. כן נינט, לא נינט, עם הרדיו וכמעט תמיד בלעדיו, העם הצביע ברגליים, ובעיקר בידיים המונפות עם האצבע קדימה. רק שעכשיו מצטרפים אליו אנשים שהסתפקו בקול של שחף וזיהוי "התופעה התרבותית", שהיהודים גוררים איתם כבר 12 שנים. ולא ברור למה: היהודים לא נעשו להקה בוגרת יותר, או עמוקה יותר. כפי שהוסבר לעיל, היהודים לקחו את המונח "פורטה" (חזק יותר בלטינית), ויישמו אותו החל מהעטיפה ועד לאחרון תווי הקלידים. הם גם לא ממש נעשו חברותיים יותר עם מישהו שלא מאפר את העיניים ומתעטף בתכריכי ההופעות. אלא שעכשיו היהודים הם שריד מוזיאוני לעולם ישן, שבו להקת רוק מייצר את האתוס שמעניין אותה, ומסתבר שלא רק אותה בלבד. והמראה הזה, של להקת אינדי בלבוש מלכות מעפיל גם על ענייני מסחור וכדומה (היהודים נטועים עמוק בסגול של סלקום), ומותיר את אלו שבדרך כלל פטרו את היהודים כ"תופעה תרבותית" פעורי פה וכבדי לשון: כיצד הפך הגולם הזה, שלא דגדג את אביב גפן, למטאליקה הישראלית, כלומר אבן דרך משמעותית שתיזכר גם עוד עשרים שנים?

בתפקידה הנוכחי בעולם המוזיקה הישראלית, היהודים הם הלהקה היחידה שהפכה את עצמה לכוח אינרטי עצמאי, שמונע על ידי עצמו וניזון מאהבה שאינה תלויה בדבר (או מקסימום תלויה בצוואר). הם כמובן ראויים לכל הברכות, הכבוד והיקר הכרוכים בדרך הקשה והבלתי מתפשרת שהם צעדו בה כמעט יחפים. אך כמו שאני מסרב להצטרף לקונצנזוס סביב מה שקרוי הקול המדהים של אורית שחף (וצריך לשמוע אנטיתזה רגועה כמו "Somebody Else" כדי להבין שאפשר, ורצוי גם אחרת), כך גם "הדרך" אינה מספיקה.

אפשר למחוא כפיים מעונבות על גידול הפרא שהוא היהודים, אבל לשקר זו תכונה גרועה מלחיות באשליה: "פורטה" הוא לא אלבום טוב. היהודים איננה להקה טובה. היא לא הייתה אף פעם, וסביר להניח שאם פטרובר לא ילבש את המכנסיים בבית, ירענן קצת את המנעד הלירי שלו ויתחיל להחזיק קצת יותר ואליום בארון, זה לא ממש ישתנה. אבל למי שמקשיב לשיר הטוב באלבום, "ניו יורק סיטי", בו פטרובר פותח לוע מעולה עם כנות משל היה אבי ביטר ("כמויות של אלכוהול שתיתי/גם אני גם תיתי") מבין למה סביר להניח שזה לא יקרה אף פעם: מי שיצא מניו יורק סיטי, חזר עם הזנב בין הרגליים, אל הבית החם. שם, כבר כולם אוהבים אותך.

היהודים,"פורטה", התו השמיני