פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      היא לא תדע

      ניב הדס בווידוי לרגל חג האהבה: הרומן המפוספס עם הסלבית הבכירה, אייקון נחשק בתרבות הישראלית. או: איך יצאתי כלומניק

      לאחרונה אני נתקל בכל מיני בנות שמעוניינות להזדיין עם עופר שכטר. על אף שעדיין לא מדובר בתופעה שניתן להכריז עליה כמשבר רשמי בגזרת הבחורות שמתוודות בפני על מאווייהן המיניים (בתקופת "קחי אותי שרון" היו משברים חמורים יותר), ויתרה מכך – על אף שאני מאוד בעד עופר שכטר (בייחוד אחרי שראיתי אותו מתארח ב"מילכוד 24" – התכנית הכי טובה שאתם לא רואים, אגב), הדבר גרם לי לתהות, לעתים אף בקול רם, כיצד קרה שטרם יצא לי להזדיין עם סלבית במשרה מלאה; כזו שאפשר לספוק כפיים ולומר עליה בשביעות רצון עצמית מהולה בזחיחות מדושנת "נתתי שם!".

      בואו לא נעמיד פנים מתחסדות – ככל שהולך וגובר הפיחות במעמדה של צנעת הפרט, כן הולך וגובר הנפח אותו תופסים הסלבס במאגר הפנטזיות שלנו. כבר יצא לי להשתתף בשני פרויקטים של "רייטינג" בהם נתבקשתי לבחור סלביות שאיתן הייתי רוצה לטנף סדינים (חפשו את הגיליונות, מדובר במסמכים שהופכים אותי לסחיט), ובכל פעם גררה הבחירה דיון פעיל ומאיר עיניים, שהפך את הסוגיה הצהובה - כאילו יש בארץ עיתונות אחרת - ללא רלוונטית.

      אל תבינו אותי לא נכון – אני אוהב את החברה שלי אהבת אמת ואם לנקוט לרגע בעמדה פול אוסטרית ולאמץ את המקריות כעקרון מוביל, הייתי מעדיף לא לשנות כלום במהלך חיי עד כה – כולל כישלונות, עלבונות ומפחי נפש - רק על שום הסיכון שלא הייתי פוגש בה לעולם, בגלל תפנית מיניאטורית כלשהי, שהייתה משנה הכל.

      ולמרות כל אלו, קשה לי שלא לחוש בחמיצות טעמה של פרשייה שלא הגיעה לכדי מימוש והייתה - לו אכן הייתה קורמת עור והפרשות – מכניסה אותי לאותו פנתיאון מצומצם של מעוטי כישרון ונטולי זוהר,
      שנתמזל מזלם וחדרו למים הטריטוריאליים שאינם מתירים בדרך כלל אותם ושכמותם; פרשייה שהייתה הופכת אותי לגיבור במילואים, או אולי אפילו מזכה אותי בכמה שורות – הייתי מתפשר גם על סאבטקסט – בלהיט רדיו.

      הייתי אז חייל מתוסכל שרק חיפש איך להעביר את הימים שנותרו עד סיום השירות הצבאי שלו. מש"קית החינוך בבסיס העלתה את הרעיון להירשם לקורס כתיבת שירה באישור הצבא – כזה שיאפשר לנו להיעדר קצת על חשבונו – במימונו של שר הביטחון ובהנחיית משוררים שתרמו לא מעט לקאנון המקומי. ייאוש מהמערכת, אהבה נכזבת ויותר מדי ספרות צרפתית גרמו לי לכתוב במבחן הקבלה טקסט מורבידי במיוחד, שהכניס אותי פנימה, והמשיכו לתת את הטון בכתיבה המאוד נאיבית והמעט (טוב, מאוד) מביכה שהייתה מנת חלקי אז.

      גם היא היתה חיילת באותו קורס, צעירה ממני בשנה. היא הייתה יפה נורא וסקסית בצורה שהחידלון שלי לא יכל לתפוס או להכיל, אבל משום מה, דווקא הוא היה זה שגרם לה להעיף לעברי מבט. היא הייתה מקשיבה לפסבדו-דכאוניות הרומנטית שניסיתי לתת לשירים שלי, ומוקסמת (ורק חיזקה אצלי במשך תקופה ארוכה את האשליה שיש לעצבות סקס-אפיל. תאמינו לי, אין לה).

      תוך זמן מה היא כתבה לי שירים בעצמה – שורות מפתות שלא יכולתי להאמין שבחורה כמוה כתבה בגלל בחור כמוני - ואילו אני, אידיוט שכמותי, הובכתי ולא ידעתי מה לעשות איתם, הרצונות שלי ושלה, ומעולם לא עניתי עליהם. במכתב שאחותי מצאה לא מזמן (ויוכל אולי להימכר יום אחד באי-ביי תמורת סכום לא מבוטל), ונכתב זמן קצר לפני סוף הקורס, היא הזמינה אותי להופעת הבכורה שלה בבלקוני. על אף שרציתי, לא הלכתי – ובזאת, פחות או יותר, הסתיימו יחסינו – שמונה חודשים של תשוקה בלתי ממומשת, רק משום היותי – איך אנסח זאת בעדינות? – כלומניק.

      הזמן חלף ועמו היא הפכה לאחד הגורמים החזקים ביותר בתרבות הישראלית, כזו שאי אפשר להתעלם ממנה. ככל שהפכה יותר מפורסמת, התרבו איזכורי מולטי-טאלנט בהקשר שלה בתקשורת, פשטו תמונות הפפראצי שלה על גבי עמודי הכרומו וקולה נשמע מכל מקום. כך גם התגברו תהיות ה"מה היה קורה אם" במוחי. הייתי מרפרף על תמונות שלה במדורי רכילות עם בני זוג מתחלפים ותוהה, ביני לבין עצמי, איך הייתי אני נראה שם בתמונה לידה (האם הייתי זוכה לכינוי "הצמוד הקבוע"?), האם אורח החיים שלי היה מדרדר אותה ומונע ממנה להגיע לאן שהגיעה (לא יודע עד כמה טובים אפטרים למיתרי הקול ועור הפנים), אבל בעיקר איך היא במיטה?

      למרות המרחק המוזיקלי העצום המפריד בינינו, אני ממשיך לשמור לה פינה חמה – שמח בהצלחתה, מתכווץ כל אימת שחובטים בה מבקרים ומשתדל שלא להשתמש בשמה – כפי שנוהגים לעשות לא מעט מחבריי – כדימוי לבעייתיות בשוק המקומי. עמוק בפנים אני גם יודע שאם היו מכירים אותה כמוני, גם הם לא היו עושים זאת, אבל בדיוק כמו אז, אני מעדיף פשוט לשתוק.