פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "המדריך לנערות לציד ולדיג"

      ג'יין מחליטה ליישם עצות של ספר מפוקפק: "כיצד תפגשי את גבר חלומותייך ותינשאי לו". מתוך "המדריך לנערות לציד ולדיג"

      החב?רה הרצינית הראשונה של אח שלי היתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים, עשרים ושמונה לעומת עשרים. קראו לה ג'וליה ק?תק?ארט, והנרי הציג אותה בפנינו בתחילת יוני. הם נסעו דרומה ממנהטן לקוטג' שלנו בל?אב-ל?ייד?יז, בחוף ניו-ג'רזי. כשמכונית-המחמד שלו, עם הגג הנפתח, גלשה אל שביל הגישה, היא ישבה מאחורי ההגה. אמא שלי ואני הצצנו מחלון המטבח. "הוא נותן לה לנהוג במכונית שלו," אמרתי.
      אח שלי והחברה שלו היו לבושים דומה, חולצות לבנות רפויות תחובות בתוך ג'ינס, רק שעל הכתפיים שלה נח סוודר מקשמיר שחור.
      היו לה עיניים כהות, עצמות לחיים גבוהות ועור יפהפה, חיוור, עם לחיים סמוקות כמו של ילדה עם חום. השיער שלה היה אסוף בזנב סוס, קשור בסרט תחרה, והיא ענדה עגילי פנינה זעירים.
      חשבתי שהיא תיראה מבוגרת מהנרי, אבל הנרי הוא שנראה מבוגר מהנרי. הוא עמד שם ונראה כמו איש. הוא גידל זקן והרכיב זוג משקפי שמש חדשים בעלי מסגרת מתכת דקיקה, שגרמו לו להיראות יותר כמו נער שעשועים מאשר סטודנט לפילוסופיה שנודד בין אוניברסיטאות. השיער שלו היה ארוך יותר, והשמש עדיין לא הבהירה אותו, כך שצבעו היה חום-חלודה כמו כלב ציד אירי.
      הוא נישק אותי על הלחי, כאילו תמיד נהג כך.
      אחר כך הוא השתולל עם הט?רי?יר הקטן שלנו, אטלס, כשאמא והחברה שלו לחצו ידיים. הן לחצו את קצות האצבעות, כדרכן של גבירות, וחייכו כאילו הן כבר מחבבות זו את זו, ורק מחכות לפרטים שיבהירו למה.
      ג'וליה פנתה אלי ואמרה, "את בטח ג'ייני."
      "רוב האנשים קוראים לי ג'יין עכשיו," אמרתי, גורמת לעצמי להישמע אפילו צעירה יותר.
      "ג'יין," היא אמרה, מן הסתם כמו מבוגר שמנסה להתייחס ברצינות אל ילד. הנרי פרק את המטען מהמכונית והעמיס על עצמו את כל מה שהביאו, תיקים קטנים וגדולים, סל קלוע ותרמיל גב.
      כשהתקדם בשביל הגישה, שאלה החברה שלו, "היין אצלך, ה?נק?"
      יהיה הנק מי שיהיה, היין היה אצלו.
      מלבד חדרי השינה והמרפסת המרושתת, הבית שלנו היה רק חדר אחד רב-שימושי גדול, והנרי ערך לה סיור היתולי: "כאן הסלון," אמר והצביע על הספה; הוא עצר לרגע, הצביע עליה שוב ואמר, "כאן חדר המשפחה."
      בחוץ, במרפסת, היא מתחה את רגליה לפנים - אודרי הפבורן נחה אחרי שיעור מחול. היא נעלה נעלי בד כחולות. הנרי נעל מוקסינים בלי גרביים, ובמקום מטבע הבחנתי שהשחיל על השרוך אסימון של הרכבת התחתית.
      ג'וליה שתתה מן התה הקר שלה ושאלה מה מקור השם לאב-ליידיז. לא ידענו, אבל הנרי אמר, "הוא נגזר משמו של האינדיאני שייסד את המקום."
      ג'וליה חייכה ושאלה את אמא שלי מתי התחלנו לבוא לכאן. "זאת השנה הראשונה שלנו," אמא שלי אמרה.
      אבא שלי הלך לשחק טניס, ובהיעדרו הרשיתי לעצמי להוסיף בחתרנות, "פעם היינו נוסעים לננטאק?ט."
      "ננטאקט מקסימה," אמרה ג'וליה.
      "מקסימה ביותר," הודתה אמא שלי, אבל התעקשה למנות יתרונות משמימים של ניו-ג'רזי, המתבססים על הקרבה לבית שלנו בפילדלפיה.
      בוויכוח האחרון שלנו בסוגיית ניו-ג'רזי לעומת ננטאקט טענתי בתוקף, כך נראה לי, שקאמדן קרובה אפילו יותר. כמעט הוספתי שהמזבלה העירונית נמצאת ממש במרחק הליכה, אבל אבא שלי התערב.
      ראיתי שהוא כועס, אבל הוא שמר על טון רגוע: אנחנו יכולים לנסוע לחוף כל השנה, הוא אמר, וזה יעזור לנו להיות משפחה מלוכדת יותר.
      "עד עכשיו זה לא עזר," אמרתי בניסיון להוסיף קלילות. אבל אבא שלי הסתכל בי בעיניים מצומצמות, כאילו הוא לא בטוח שאני הבת שלו אחרי הכול.
      אמא שלי חייכה אלי ואמרה שהבית עומד ממש על המים! ברגע שאצא מהדלת אוכל לשחות!
      רק באותו רגע קלטתי שהם כבר בחרו בית; הם שילמו עליו מקדמה.
      "הוא ממש על הים?" שאלתי.
      "קרוב," אמרה בניסיון לש?מר את התלהבותה.
      "המפרץ," אמרתי לעצמי.
      "נשקף ממנו נוף מרהיב של כל המפרץ," היא אמרה, אבל לא, הבית שלנו היה בל?גונה, תעלה. "כמו ונציה," היא אמרה, כאילו זה אמור להגיד לי משהו.
      עכשיו שאלה ג'וליה אם אנחנו שוחים שם, ואמא שלי אמרה, "בוודאי."
      לא רציתי לקלקל לאמא את ההצגה, אבל על פני המים בלגונה צף שמן מכונות, והקרקעית היתה רכה כמו ביוב.
      הפתיע אותי שהנרי יושב איתנו במרפסת כל כך הרבה זמן, גם כשאמא שלי שינתה את הנושא לקיץ, נוגעת בשאלות הרות גורל כמו איכות קלחי התירס (של "סילב?ר ק?ווין" המוצלחים ביותר), יתושים (מציקים) וטניס (פעילות גופנית טובה).
      בסופו של דבר הנרי קם. הוא יצא החוצה כאילו עליו למלא איזו משימה. אולי הלך לבדוק את מלכודות הסרטנים שלי, או לראות אם הבאנו את האופניים; הוא היה יכול לעשות כל מה שרצה. אבא שלי היה בדיוק כמוהו: בית מלא אורחים, ותפקידה של אמא שלי הוא לספק מזון, משקה, בידור ושיחה, בזמן שתפקידו של אבא הוא לנמנם או לקרוא.
      בעוד האמא אירחה והחב?רה התארחה, קמה האחות הצעירה ממקומה. ברגע של הפוגה בהתנחמדות שלהן הכרחתי את הפה שלי להתעקל לחיוך: הייתי שמחה להישאר ולדבר, אבל אני חייבת ללכת להזריק קצת הרואין.

      בארוחת הערב אכלנו סרטנים שתפסתי ליד המזח. אמא שלי כיסתה את השולחן בעיתונים, והזרועות של כולנו הוכתמו. כהפתעה היא הגישה קלחי תירס "סילבר קווין" מתחילת העונה, גושישים תירסיים קטנים. אח שלי אכל את הקלח שלו כמו בן אדם נורמלי במקום בסגנון מכונת כתיבה; בדרך כלל הוא היה מגיע לקצה של שורה, מקיש על הקלח ומצלצל.
      בתשובה לשאלותיה של אמא שלי, סיפרה לנו ג'וליה על אחיה בסן פרנסיסקו ועל אחותה בפריז, שאמורים "לנכוח" שניהם בערב ה"גאלה" השנתי של אמא שלה בסאותהמפטון. ג'וליה בררה את מילותיה בקפידה והשתמשה בביטויים שלא שמעתי מימי - היא נשמעה לי כמו מתמודדת על משרה של עריכת מילון.
      העיניים של אמא שלי אמרו לי: תמחקי את החיוך האווילי הזה.
      ג'וליה אמנם דיברה לאט, אבל את הסרטנים היא פתחה במהירות כפולה משלנו, ואני שאלתי איך היא עושה את זה. היא הראתה לי את המפתח בגחון ואיך למשוך אותו כך שהשריון יתקלף בבת אחת. גם הנרי רכן קדימה כדי להסתכל.
      אבא שלי שאל על בית ההוצאה לאור שהיא והנרי עבדו בו. ג'וליה תיארה את הבוס שלהם כעורך מושלם וכג'נטלמן אמיתי. אח שלי אמר בחיוך משועשע, "כל בוקר כשאנחנו פותחים את הדואר, מר מקברייד בא ושואל, 'קיבלנו כסף, ילדים?'"
      אני עצמי פגשתי את העורך המושלם והג'נטלמן האמיתי כשביקרתי את הנרי; עכשיו סיפרתי שוב שמר מקברייד אמר לי שלאחי "א?רון" אין תחליף.
      אבא שלי אמר כמעט לעצמו, "הנק ארון?"
      "חייבים לסלוח למר מקברייד," אמרה ג'וליה, "מתוקף היותו מעריץ מושבע של בייסבול שהגיע לגבורות."
      חשבתי לעצמי, בגאלה ינכח מבחר מושלם של חסידים שוטים שהגיעו לגבורות.
      ואז שאלתי את השאלה שלי: "בעבודה יודעים שאתם זוג."
      אבא שלי ירה בי מבט; הבטתי בו חזרה, למה כל מה שאני רוצה לדעת לא בסדר?
      הנרי החליף נושא: קידמו אותו ממתלמד לעוזר. ראו עליו שהוא מקווה שההורים שלי יהיו מרוצים, והבנתי מיד שלפחות אבא שלי לא. בנוגע לאמא שלי היה קשה יותר לדעת; היא זאת שלבשה את המס?כה במשפחה.
      תיארתי לעצמי שהסוגיה היתה האוניברסיטה. הנרי עדיין לא החליט אם להתחיל ללמוד בקולומביה בסתיו.
      הוא כבר החליף ארבע אוניברסיטאות, או חמש, אם סופרים את הפעמיים שנרשם לב?ראון. הסיבות שלו למעבר נשמעו תמיד מוצקות והגיוניות, כמו "מבחר גדול יותר של קורסים". תהיתי בנוגע לסיבות שהוא לא ציין.

      לפני שהלכנו לישון אמא שלי אמרה לג'וליה שתישן איתי - ניתן לי האות. הובלתי אותה אחרי במסדרון עד לחדר שלי, שהיה דחוס בקומפלקס של שתי מיטות קומתיים ב?ילט-אין; התברר לי שבחדר הזה יכולים לישון ארבעה, אבל רק אחד יכול לחיות בו כמו שצריך.
      "דרגש," היא אמרה בקול מוקסם משהו. "כמו במחנה."
      תא, חשבתי. כמו בבית סוהר.
      שאלתי אותה איזו מיטה היא מעדיפה; היא בחרה בדרגש התחתון הקרוב, מה שהשאיר לי את העליון, הרחוק. הבאתי לה מגבות נקיות ויצאתי כדי שתוכל להתפשט; אחר כך הקשתי על דלת החדר שלי, והיא אמרה, "תיכנסי."
      היא כבר שכבה מתחת לשמיכות, אז כיביתי את האור. טיפסתי אל המיטה שלי והברשתי את החול מהסדינים. אמרנו לילה טוב. אבל אחרי כמה דקות נטרקה דלת, והייתי צריכה להסביר שלשונות הידיות של הדלתות בבית הזה לא נתפסות; הדלתות ייפתחו וייטרקו כל הלילה. ואז שוב "לילה טוב" - "לילה טוב."
      עצמתי עיניים וניסיתי להעמיד פנים שאני בננטאקט.
      בבית ששכרנו שם מדי שנה היה על הגג מעקה אלמנות מרובע, שעליו היו אמורות להמתין נשות רבי-החובלים לשובן של הספינות עם בעליהן. בלילות היינו שומעים חריקות וגניחות. פעם חשבתי שאני שומעת פסיעות ליד המעקה הזה. יכולת להרגיש את רוחות הרפאים בבית ההוא, מפחידות להפליא.
      אם היו רוחות רפאים בבית הזה, הן לא גנחו על בעלים שאבדו בים, אלא טרקו דלתות במחאה על סוגיות מודרניות פשוטות, כמו האיסור שאעשה סקי מים.
      לא הצלחתי לישון כשג'וליה שם למטה, וידעתי שגם היא לא מצליחה. שכבנו ע?רות בחושך, מאזינות זו לזו. השתיקה בינינו נראתה אינטימית ועוינת בו בזמן, כמו תחרות מי ימצמץ ראשון. אבל ג'וליה רק חיכתה שאירדם כדי שתוכל לעבור לחדר של אחי. שמעתי את כפות רגליה היחפות על רצפת העץ ואת הדלת של הנרי נפתחת ונסגרת בלחישה.


      "המדריך לנערות לציד ולדיג", מאת מליסה בנק. מאנגלית: יואב כ"ץ. הוצאת כנרת