נערה בהפרעה

קורות חייה האומללים של אידי סדג'וויק, שחקנית, דוגמנית ודמות מרכזית ב"פקטורי" – הסטודיו הפורה של אנדי וורהול בשנות הששים, היו יכולים להיות גן עדן לתסריטאים. היא נולדה לאחת המשפחות העשירות והמיוחסות בסנטה ברברה שבקליפורניה, לאב ואם מעט "מוטרדים"; עד לנישואיו הראשונים הספיק אביה פרנסיס סדג'וויק לחטוף שלוש התמוטטויות עצבים ולקבל אזהרה רצינית מרופא המשפחה שלא כדאי שיביא צאצאים לעולם. אבל הזוג סדג'וויק לא הקשיב להמלצה החמה והביא לעולם לא פחות משישה ילדים תוך 14 שנה(!).

פרנסיס היה, מסתבר, גם ממזר לא קטן ואחרי שאידי הקטנה גילתה אותו בוגד באימה הוא החליט לאשפז אותה בבית חולים פסיכיאטרי. הסיפור הטראגי ממשיך עם לימודי אמנות בפרובינציה, הנסיעה הגדולה לניו יורק, מפגש גורלי עם אנדי וורהול ושנת זוהר אחת כ- It גירל הכי חמה של 1964. הנפילה הבלתי נמנעת כמובן לא איחרה לבוא עם התמכרותה של סדג'וויק לסמים, התאהבותה הנואשת בזמר הפופ המתחיל רוברט צימרמן, ומותה העצוב בגיל 28 בלבד ממנת יתר.

"פקטורי גירל", סרטו של ג'ורג' היקנלופר היה צריך ממש להתאמץ כדי לפספס את היהלום הזה. לא רק שהיה לו סיפור מרגש ומלא בפוטנציאל דרמטי למחקר דמויות מרתק, הוא גם השיג לעצמו קאסט בכלל לא רע: בתפקיד אידי הוא ליהק את הנערה ההוליוודית התורנית סיינה מילר, שלמען הדיוק היא בכלל בריטית ומספקת את קורטוב ההפקרות המתבקש (אני מצדיעה לכל בחורה שמחליטה לצאת עם פי. דידי) ולתפקיד הכמעט בלתי אפשרי של אנדי וורהול הוא ליהק את גאי פירס המצוין (שמצליח למרות כל המגבלות לגלם וורהול אמין). מסביבם נמצאים עוד כמה שחקנים מוכרים כמו היידן כריסטיאנסן (בגירסת ה"ג'סטין טימברלייק" לבוב דילן) וג'ימי פאלון.

אז למה בכל זאת "פקטורי גירל" לא עובד? תסריט קלישאי ובימוי חסר השראה הם כנראה התשובות לכישלון הקולנועי המצער הזה. תוך כדי הצפייה בסרט נדמה כי היקנלופר נשבה בקלישאות של עצמו ולא עשה את המאמץ ההכרחי למצוא בסיפור המוכר של "עלייתה ונפילתה של הכוכבת" גוונים חדשים. הוא גם לא הצליח ליצור הזדהות של ממש עם הגיבורה שלו, למרות שהמשחק של מילר הוא בהחלט משכנע. התוצאה היא סרט שנראה בעצמו כמו הדפס של אנדי וורהול - יפה ואסתטי, אך חלול ושטוח ולמרבה הצער, חסר את האירוניה העצמית שאפיינה את העבודות של וורהול הגאון.

מערכת היחסים הנצלנית בין האמן לכוכבניתו, הרומן האבוד שלה עם דילן (שכנראה לא בדיוק התממש במציאות) וניסיונותיה הנואשים לברוח מעברה הטראומטי - כל אלה הולכים לאיבוד בתוך קולאז' מתמשך של צלילים ודימויים המשאירים את הצופה אדיש לחלוטין. אם נוסיף לכך את העובדה שהיקנלופר צריך היה להתמודד כאן עם אתגר לא קטן: ההכרח ללהק שחקנים לתפקידי מגה סלבס שהם כמעט קדושים בתרבות שלנו (דילן, וורהול, ניקו מהוולוט אנדרגראונד) - קיבלנו סרט די מגוחך שמפוספס כמעט בכל זווית אפשרית.

באופן די אירוני, החלק המעניין ביותר בסרט מופיע דווקא בסופו: לצד כתוביות הקרדיטים מופיעים קטעים דוקומנטריים אותנטיים בהם מרואיינים אנשים המדברים על אידי סדג'וויק האמיתית ונראים צילומי סטילס שלה - זה אחד הרגעים המרגשים והמרתקים ביותר בסרט, בו חתיכת ההיסטוריה הממשית גולשת אל מעל לייצוג הבדיוני שלה ומזכירה לנו שלפעמים המציאות עצמה מרתקת יותר מכל ניסיון לשכפל אותה.