פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המלך פרעה

      אחרי שתיקה בת שמונה שנים פרעה מונץ' חוזר עם אלבום ההיפ הופ של השנה. איל רוב מוכן לבנות לו פירמידות

      אנדרגראונד. איזו חרא של מילה, אבל אחלה של מקום לצאת ממנו ולהתחיל לעשות את מה שאתה חושב שאתה צריך לעשות בזמן הלא ידוע שנותר לך על פני הכוכב המתכלה והרוטן הזה. אנדרגראונד הוא מקום איום ונורא לחיות בו למשך יותר מתקליט אחד, גג שניים. כי אם אתה נשאר באנדראגראונד יותר מדי זמן אתה יכול לנחש איזו מילה הולכת להיות שם התואר החביב של אלו שעד לא מזמן קשרו כתרים לראשך? זהירות המילה "לוזר" מגיעה לכיוונך. יש כמובן יוצאי דופן - תודה לאל על Brother Ali וסייג' פרנסיס - ויש את אלו שהיו שם, יצאו משם גדולים עוד יותר ונאלצו לחזור אבלים וחפויי ראש, אבל עם תוכניות גדולות. פרעה מונץ', למשל; כשרון שמגיע פעם בעשור ובשקט אחד מהראפרים הטובים ביותר מדור הניינטיז. שמונה שנים עברו - קצת קשה לתפוס - מאז אלבום הבכורה שלו, אבל הנה סוף סוף יצא אלבום ההיפ הופ הטוב ביותר של השנה.

      בניגוד לכל הדיבורים, תעשיית המוזיקה לא באמת משתנה. לפחות לא כל עוד היא מתעקשת להנציח ולהפסיד את עצמה על מוצר ארכאי כמו דיסק. הדבר היחיד שמשתנה כרגע הוא יחס הצרכנים לניסיונות הנואלים הללו לשווק לנו שלושה שירים עם עוד כמה בעטיפה של ממתק פוטושופ. נאמן למסורת של אלבומים קלאסיים הנושאים את אותו השם, "Desire", רק מחדד את הטעם והצורך בשינוי כי ראבאק - היום יותר מתמיד - לא כל אחד מסוגל להביא אותה באלבום.

      רחובות של תשוקה

      החל מהפתיחה ועד אחרון הצלילים בטרילוגיה המכושפת שסוגרת את האלבום, יש כאן בערמות את מה שפרעה מונץ' יודע לעשות הכי טוב, לפתוח את הפה. שמות השירים, המילים עצמן, הדרך בה הוא יורה ושר אותן וכמובן הביטים המעולים שנמצאים כאן והופכים את "Desire" לחגיגת היפ הופ מהסוג הישן והטוב, אבל אחוש רלבנטית להיום; אתם יודעים, בנאדם אחד, סיפור חיים והיכולת להוריד אותו על ביט טוב מבלי לפרסם על הדרך רשימת בלתי הגיונית של תוכן שיווקי. הללויה! מישהו יודע להחזיק אלבום ולא קוראים לו נאזיר ג'ונס. מצויד בשם אקזוטי לא פחות, פרעה מונץ', שגם הוא מגיע מקווינס, הבין טוב-טוב מה הוא ומי הוא צריך להיות. קחו את "Free", למשל, שרוכב על פורמולה קלאסית של דגימה, אך מצליח לצאת מדוגמת האנדרגראונד ולהביא שם סאונד אחר, עדכני, בועט, ביט כזה שלוקח חצוצרות ועושה בהם מעשים שלא נשמעו מאז שקנייה פרץ לחיינו. גם מה שאלכמיסט עשה כאן בשיר הנושא - אולי הביט הטוב ביותר של היהודון הקשוח מזה שנים - הוא בית ספר.

      יש כאן נשמה ענקית שלא נדרשת לכוכבי מפיקים כדי לזרוח. שמונה שנים לא הולכות ברגל ומי שהביא יצירות אלמותיות כמו "Simon Says" ו-"The Light" חוזר עכשיו כגבר מפוכח, מישהו שהיה אמור להיות מלך, הגיע לטקס ההשבעה רק כדי לגלות שהחברה עליה אמור למלוך פשטה רגל. אם אתה חכם כמו פרעה מונץ' אין לך ברירה אלא להפוך את התובנה הזו לשירים קלאסיים. ולא חסרים כאלו כאן. האמת, להוציא קטע אחד שמשמש כמעבר בין שני חלקי האלבום, כל קטע כאן הוא בומבה לפנים. ברצינות. אין כאן התרפקות על הימים הישנים והטובים, ומי שהרעיד את קירות הדינמו דבש ב-99' יכול לעשות את זה בקלות היום בכל מועדון עם "Let's Go" קלאסיקת "רוקוס" שכבר לא תצא אצלם, או בחידוש המצוין לקלאסיקה של פאבליק אנמי "Welcome To The Terrordome", שאצל פרעה מקבל משמעות מפחידה בין מה שהממשלה הכי לבנה בעולם עושה בעיראק ומה שהיא לא עשתה בניו אורלינס.

      המפקח מונץ'

      בכלל פרעה ושותפו לפרוייקט מר פורטר (החבר הכי מוכשר ב-D12 אחרי אתם יודעים מי) פשוט זיקקו את היכולות של האיש והבינו - בכל זאת שניהם לא ילדים בביז - מה באמת חסר כאן, מוזיקה טובה. מנעד קולו המרשים של מונץ' מאפשר ספייס נרחב לאורחים, שיכולים להפוך אותה ליותר טובה ולא ליותר מכירה. אין כאן כוכבים מלבד האיש, וגם הוא עצמו מצולם על העטיפה לבוש בתכריכים. טרוריסט או מומיה? תחליטו אתם. על הדרך הוא מחקה את אלביס בשיר מפיל בשם "Body Baby", דופק וואחד דואט עם אישתי לעתיד אריקה באדו ומסיים את זה ב"Trilogy", קטע שדורש יותר משלוש האזנות כדי לצלול לשכבות הסאונד, הטקסט וההפקה שמרכיבות אותו. ככה בונים אלבום. פעם קראו לזה היפ הופ. פרעה מונץ' מוכיח שעדיין יש מקום לראפר בגנון הבדרנים המקועקע שעומד בבסיס של המוזיקה הזאת, וכרגע מתוך האנדרגראונד שנכפה עליו בעטיה של דגימה לא חוקית לפני שמונה שנים, הוא נמצא גבוה הרבה יותר מכולם. יוצא דופן, מה לעשות.