נגמר ברגמן

המוות ניצח אתמול במשחק השחמט מול אינגמר ברגמן, היוצר הענק היה רוצה להיזכר כאיש מלאכה. אוריין מוריס מספיד

אוריין מוריס
31/07/2007

ברגמן ייזכר כנראה כמדובב הגדול של חייו הפנימיים של האדם לשפת הקולנוע. חייו היו מופת לאי – נחת: חרף כל הפרסים והיוקרה שהורעפו עליו (מאוסקרים ועד לגיון הכבוד הצרפתי שהוענק לו על ידי נשיא צרפת לשעבר מיטראן), עד שנות החמישים לחייו הוא לא הצליח לקיים חיי בית. לבסוף, כשמצא פיסת אדמה להיקשר אליה, זה היה חייב להיות אי. ועל אותו אי, שהפך מפורסם בזכותו - האי פארו, הוא הלך לעולמו אתמול.

בראיון שנתן ב-89' התוודה ברגמן כי אינו יודע באיזו שנה נולדו מי מילדיו - אבל הוא יכול לשחזר מתי עשה סרט זה, או את המחזה ההוא. הוא חי מיצירה ליצירה, מכתיבה לחזרה, ומהפקה לבכורה: היקף תפוקתו ואיכותה הם חסרי תקדים: הוא כתב וביים כ- 50 יצירות לקולנוע וביים עוד כ- 120 יצירות לתיאטרון ולאופרה.

למעשה, ברגמן כבר שיחרר את העולם מנוכחותו הענקית כקולנוען כבר ב- 84' אחרי שנשבע כי לא יעשה עוד סרטים אחרי "פאני ואלכסנדר" האוטוביוגראפי, שעסק בילדותו בבית הוריו. כשנשאל כיצד היה רוצה להיזכר, השיב בפשטות כי הוא מבקש להיזכר כמישהו שהפיק מוצרים שימושיים עבור אחרים, כמו שולחן אמין או כסא נוח, איש מלאכה. עוד אמר שחרדתו הגדולה היא ששחקנים יישמעו לו רק מפאת גילו וכבודו, והוא לא יוכל עוד להכניס ביצירה תנועה וחיים - שני מושגים עליהם חזר שוב ושוב כתנאים ליצירת אמת – תנאים שכנראה גם גזרו עליו את מחלותיו הרבות וקשייו הנפשיים.

כמו אמן גדול, את הדיוקנאות הטובים ביותר של עצמו הוא טבע עוד בחייו, מילדות ועד פרידה מהחיים. בשיאו, בסוף שנות החמישים, ביים ברגמן את "תותי בר", שהוא כולו מחוות פרידה של אדם שדרכו המקצועית צלחה אבל חייו האישיים היו כישלון קולוסאלי: אלמן, המתקשה בדיאלוג עם בנו המנוכר, מנסה להיזכר בהיסטוריה הכושלת של נישואיו. לבסוף הוא מצליח לדלות שמץ מתיקות מעברו, ונרדם אחרי שהתגבר על חיזיון חוזר של שעון קיר שנעצר באמצע הרחוב: זאת תמונת המוות הגדולה שרדפה את ברגמן בעודו בחיים – עצירה כשהדברים עוד נמצאים במהלך, בתנועה. עצירה שחייו היו מאבק נואש כנגדה, והכתיבה ניסחה את תנאי המאבק.

רבים ניסו לגעת באותה שפה פנימית, אותו 'זמן-חלום' שברגמן העלה למסך. קשה לתאר כמה משפיעה היתה נוכחותו על הקולנוע העולמי. מוודי אלן, שתקופה ארוכה ניסה לחקותו, ולא הירפה עד שליהק את פון סידוב, המפורסם בשחקניו של ברגמן, ל"חנה ואחיותיה" – ועד אנדריי טארקובסקי הרוסי, שצילם עם סוון נייקוויסט את סרטו האחרון בשוודיה. גם בישראל, בשנות השבעים, לא חסרו שוטים שהיו מתעכבים על ברז דולף, או פנים מיוסרות בשתיקתם, מנסים בכח להביע את שאי אפשר.

הקולנוע שלו הוא תיעוד מתמשך של האומץ לחוות כאב, לחוות בושה ולהתבונן ברגשות האלה בדיוק מירבי כשהם מתממשים בין אנשים. בתוך זוגיות, בתוך משפחות. בתוך נפש אחת. הוא הצליח לנסח את מגבלות התקשורת, את הדיסוננס של העידן המודרני, במשך 40 שנה, מסרטו הראשון ב-46' ועד פרישתו, וממקומו הקטן וצנוע-התקציב בשוודיה, לרתק אליו עולם שלם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully