כן, כבר צהריים, יא מטומטמת

על סט שנראה כמו הגדלה של בית החלומות של בארבי מאליבו, מתכנסות מדי שבוע חמש דוגמניות – לא מהזן שיוכל ביום מן הימים להוסיף את המילה "טופ" לשם המקצוע שלו - או יותר, חמושות במשהו שבתרבויות מסוימות מתקרא בקיני (לו היה בו מספיק בד), ומנסות בכל כוחן, ובניצוחה של הדוגמטומטמת מישל לורי, להנמיך עוד יותר את הציפיות האינטלקטואליות מהמין הנשי.

על פניו, "מה כבר צהריים?" שמופקת על ידי הארגון שחותם על תלוש המשכורת שלי, היא תכנית סקסיסטית עד גיחוך, וזה הטיקט שעליו היא משחקת. סקסיזם שנועד לצחוק על סקסיזם - חיסון שמכיל מינון נמוך של החיידק בו הוא נלחם. בחורות בביקיני, נרטבות (אופס), מתלטפות, מקפצות על טרמפולינה. קראו לי פמיניסטית שורפת חזיות או מגדלת שערות על הרגליים, אבל משום מה, ביזוי של נשים, גם לשם המטרה הנעלה של ללעוג למגדר הנחות שלא מצליח להבין למה אי אפשר לכבס לבן וצבעוני ביחד (כן, אתם), לא מצחיק אותי.

לורי (שזקוקה לעבודת דיקציה בהולה) לא צריכה לדעת לצטט סארטר בשביל שלא נחשוב שהיא טיפשה, אבל בסופו של יום, להחזיק על גבך החטוב תכנית שילדים בני 15 מגלים את המיניות שלהם תוך כדי הצפייה בה, זה לא בידור, זה פורנו. הם אגב, לא מבינים את הסאבטקסט העדין של ביזוי נשים לשם ביזוי הגברים שצורכים את סוג הבידור הזה, וגם אם הם מבינים, אני לא בטוחה שזה אכפת להם. אין לי ספק שעבור 90 אחוזים מצופי התכנית, חולפים הטקסטים החתרניים-אפילו שמושמים בפיהן של המשתתפות - מעל הראש ונשטפים מהתודעה, כמעט כמו צבע 082 בלונד זהוב של קולסטון על שערה של דוגמגישה.

קהל היעד של התכנית הוא, בלשון המעטה, וורסטילי. גברים שטופי זימה, ילדים שטופי זימה ונשים שטופות אימה. האם הדוגמניות שמדקלמות טקסטים פסאודו-פמיניסטים מבינות את המשמעות החתרנית שלהם? אם כן, הרי שלא ברור לי איך הן נותנות יד, רגל וטורסו עבור המטרה. ואם לא, מה כוחן של מילים שהמדקלם אותן לא מבין את משמעותן, ואיזה מסר מקבלים הצופים? אם הן לא מבינות, אני לא חושבת שניתן לצפות ליותר מהקהל.

למען לא תכנו אותי כלבה-מטורפת-פמיניסטית-סופיסטית, אודה שהתכנית מצחיקה אותי. יש בה פינות שמצליחות להעביר את המסר הכמו-סקסיסטי-שובניסטי, במיוחד הראיון המצוין עם יו"ר המפלגה לזכויות הגבר, שמסביר בקול הכי רציני שיש לו, שלגברים אין די זכויות במדינת ישראל, שהיא מדינה פמיניסטית, בעוד קולבי הביקיני מפנקות אותו. יש פינות כמעט סלפסטיקיות שמעלות חיוך על שפתי, והכתיבה – אוריד את הכובע המחודד שלראשי, לא רעה.

ייחודה של המדיה האינטרנטית, בתוכה מתקיימת "מה כבר צהריים?" היא העדר תוכן ממוסד, בה תכנית לא חייבת לעמוד בקריטריונים הנוקשים של פריים טיים, והפריזמה דרכה היא נבחנות, היא סלחנית יותר. לכן לא תמצאו אותי נטפלת לקטנות, שכן לא מדובר במדורת השבט. עם זאת, כוחן של התכניות האלו הוא בדיוק שם – בוואקום הנורמטיבי הזה שאפשר למלא אותו בתוכן משונן, והזווית שמספקים לי בשש-שבע הדקות השבועיות האלו מעבירה בי צמרמורת.

בסופו של יום, על אף שלאנשים מסוימים התכנית הזו עשויה להאיר את היום (מי שחושב שזה מצחיק) או את השבוע (בני 15 שעוד לא נגעו בביקיני אמיתי), לי היא עושה רע על הנשמה, ולו בגלל שלא ראוי בעיני שהמקום שאליו אני מגיעה כל בוקר ייתן יד להסתכלות שמפשיטה נשים מכוחן וממעמדן, גם אם התכוונו להוריד להן רק את החולצה.