אחד הדברים הראשונים שיגידו לכם על באד בריינז (Bad Brains) זה שהם מעולם לא קיבלו את ההכרה המגיעה להם. למיינסטרים הם חדרו בשני אירועים זניחים: שיתוף פעולה מ-2004 עם מלך הקראנק, הראפר ליל' ג'ון, ושנים לפני כן - עם הקאבר שהקליטו ביחד עם הנרי רולינס ל"Kick Out the Jams" של MC5 לפסקול של "רדיו חזק" עם כריסטיאן סלייטר (חרא סרט, אחלה פסקול). אבל צריך לתת להם קרדיט על חלוציות בכל כך הרבה תחומים מוזיקליים - החל מההארדקור פאנק האמריקאי של תחילת האייטיז ודרך כל אותם שילובים של מוזיקת גיטרות רועשת - אם זה פאנק ואם זה מטאל - עם רגאיי, Fאנק והיפ הופ. בלי באד בריינז המוזיקה בניינטיז היתה נשמעת אחרת לגמרי.
באד בריינז התחילו ב-1979 בוושינגטון די.סי, על מה שנשאר מהרכב ג'אז-פיוז'ן בשם Mind Power. כבר מנקודת ההתחלה הזו, הם היו שונים מאוד מרוב להקות ההארדקור האחרות - הם לא היו ילדים, הם לא היו לבנים, הם היו ראסטאפארים והתמקדו בחשיבה חיובית במקום באגרסיות ריקות (לפחות על הנייר), והם ידעו לנגן. ולמרות כל זה, הם היו להקת ההארדקור העוצמתית והמרשימה מכולן. לא שילדי פרברים משוגעים וחדורי שנאה בני 14 ששוקלים עשרים גרם ומשליחים את עצמם אל הקהל בקפיצות קמיקזה בזמן שחבריהם מוציאים את זעם הנעורים שלהם על הכלים שבידיהם זה לא חתיכת מיצג הארדקור שמעיף לך את המוח, אבל אצל באד בריינז העוצמה באה ממקום אחר.
מוח רע, מוזיקה פיצוץ
באנגליה הפאנק והרגאיי נפגשו בכל מיני צמתים; סקינהדז בריטים האזינו לסקא ג'מייקני, מאוחר יותר הלייבל טו-טון הוליד גרסה בריטית אוריגינלית של השילוב בין פאנק לסקא, הדי.ג'יי ולימים קולנוען דון לטס השמיע רגאיי לפני הופעות פאנק בימי הגל הראשון של הפאנק הלונדוני ולהקות כמו הקלאש הושפעו בברור מרגאיי, גם בתיווכו של לטס (שמאוחר יותר הקים את Big Audio Dynamite עם מיק ג'ונס מהקלאש) וגם כי זה מה שהם שמעו מהשכנים בשכונות המעורבות גזעית שהם גדלו בהן.
באמריקה החיבור בין פאנק לרגאיי היה הרבה פחות טבעי. בלונדי - יקירי סצינת הניו יורק פאנק - אמנם הוציאו בשנת 80' קאבר לשיר הרגאיי הג'מייקני "The Tide is High" של הפאראגונס ובשנות השמונים שגשג הסקא בארצות הברית, אבל כל זה רחוק מאוד ממה שבאד בריינז עשו. לחבר פאנק ניו-ווייבי רקיד מהסוג של בלונדי לרגאיי, או לחבר פאנק לסקא זה דבר אחד, אבל לחבר הארדקור מהיר ואגרסיבי (ומאוד מאוד לבן) לרוגע ולשלווה של הרגאיי זה צעד קיצוני למדי, משהו כמו לעשות קוקטייל של אפרים ודאונרים, של ספיד וגאנג'ה. וזה בדיוק מה שבאד בריינז עשו.
הם היו להקה עצומה, עם דיוק יוצא דופן בנגינה ואנרגיות של חיות רעות, אך מה שהפך אותם לגדולים באמת זה הסולן HR (פול האדסון), אחיו של מתופף הלהקה, ארל האדסון, שהחליף את הזמר הראשון, סיד מק'קריי. HR הוא טיפוס קצת מחופף ולא אחראי, שמסוגל לאחר בחצי יום להופעה, לריב עם כל חברי להקתו ובמקביל להטיף דרשות ראסטפריות וכל מיני ממבו ג'מבו על אוטוסוגסטיה ומחשבה חיובית. בימים טובים הוא מפזר אנרגיות חיוביות, אבל אומרים שאם תתפסו אותו ביום רע הוא יכול להיות גם אלים ומאוד לא סימפטי.
בתחילת האייטיז הם עברו מדי.סי לניו יורק, שם יצא, בתחילת 82', אלבום הבכורה שלהם - בפורמט של קסטה - בלייבל ROIR. כל חובב פאנק ירשום את הקסטה הצהובה הזאת בטופ-10 שלו. אם לא, זה מראה שהוא לא מבין מהחיים שלו. כעבור שנה יצא האלבום השני, "Rock for Light", שהופק על ידי ריק אוקייסק מה-Cars. קשה לספור את מספר הפעמים שבאד בריינז התפרקו והתאחדו. הפעם הראשונה כנראה הייתה ב-84', אז התחיל HR להוציא אלבומי סולו. כעבור שנתיים הם התאחדו. האלבום השלישי, "I Against I" יצא בלייבל SST, כשהדגש עבר מרגאיי למטאל. ב-87' הם התפרקו שוב. והתאחדו. האלבום הרביעי, "Quickness" (89') שילב פאנק, מטאל, רגאיי והיפהופ, ואחריו עזב HR והוחלף בסולן הראשון של פיית' נו מור, צ'אק מוזלי. ובעוד פיית' נו מור וכל מיני להקות אחרות שחבות חוב לא קטן לבאד בריינז היו על הסוס, באד בריינז עדיין היו בשוליים. אבל ככה, מסתבר, הם אהבו את זה. לפחות חלקם.
ב-93' הציעה להם חברת התקליטים הגדולה Epic חוזה. האחים הראסטאפארים האדסון לא היו מעוניינים, אבל הגיטריסט ד"ר נואו והבסיסט דריל ג'ניפר לא התכוונו לוותר על הזדמנות כזאת. הם הביאו זמר ומתופף חדשים והוציאו יחד איתם את האלבום "Rise", אלא שבדיוק הפוקוס של תעשיית המוסיקה עבר מלהקות Fאנק-מטאל - שהושפעו אחת אחת מבאד בריינז - לעבר הגראנג', והרומן של באד בריינז עם המייג'ורס נגדע באיבו. אז אם הם במילא לא הולכים לכבוש את המצעדים ולעשות מיליונים, באמת אין שום סיבה ש-HR וארל לא יחזרו.
ההרכב המקורי של באד בריינז התאחד באמצע הניינטיז, חתם בלייבל של מדונה, מאבריק, הוציא בו את האלבום "God of Love" וחימם בהופעות את הביסטי בויז, שההערצה שלהם לבאד בריינז היא זו שדחפה אותם להקים להקה מלכתחילה - ה-BB של הביסטי בויז לא קשור לבריג'יט בארדו, רבותיי. אבל, כרגיל, החיים של הבאד בריינז לא התנהלו על מי מנוחות. HR התקיף מעריץ, את אחיו ואת המנהל של הלהקה, נתפס עם סמים בשדה תעופה והבריז מהופעות. זאת לא הפעם הראשונה שהוא לא הגיע להופעות, אבל להבריז להופעה עם הביסטי בויז במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, זה כבר יותר מדי. זאת אומרת, עד הפעם הבאה.
בר-מוח
מאז הם הופיעו קצת תחת השם Soul Brains (לא ברור אם צריך לייחס את שינוי השם הזמני לבעיות משפטיות או לענייני קארמה) והוציאו אוסף של קטעים מוקדמים, אלבום בהופעה חיה ואלבום על טהרת הרגאיי בשם "I and I Survived", שכלל שירים חדשים לצד גרסאות דאב לשירים ישנים. לפני כשנתיים החלו דיבורים על אלבום חדש, שגרם לאחים האדסון לקחת הפסקה מלהקת הרגאיי שלהם, The Dubb Agents, כשהתוצאה, "Build A Nation" היא אלבום שטהרני ההארדקור מן הסתם לא ישתגעו עליו. גם בימי השיא שלהם היו פאנקיסטים בהופעות שהתעצבנו בכל פעם שהם קטעו את הסט הרצחני לטובת איזה קטע רגאיי, ובאלבום החדש יש לא מעט כאלה. בואו נגיד ש"Natty Dreadlocks pon the Mountaintop" זה לא בדיוק שם לשיר הארדקור.
לצד רגאיי יש בתקליט גם הרבה מטאל, בשירים כמו "Give Thanks and Praises" או "Pure Love". פאנק יש פחות, אבל זאת לא הבעיה היחידה. האלבום נעדר לא רק את האנרגיה של אלבומי ההארדקור הראשונים שלהם, אלא שגם בתור אלבום רגאיי הוא לא מספיק מעורר השראה וקטעי דאב כמו "Jah Love" נשמעים קצת ממוחזרים ולעוסים. הקטעים הכי טובים באלבום הם הקטעים שמשלבים פאנק ורוקנרול עם רגאיי באופן אורגני, כמו ."Jah People Make the World Go Round"
על הפקת האלבום החדש חתום המעריץ הותיק אדם יאוק - הוא MCA מהביסטי בויז. על הנייר זה מרגש, אבל נראה שבתור מפיק הוא די הגזים באפקטים, במיוחד על השירה של HR. אני מניחה שהייתה לו סיבה להעמיס אפקטים על השירה, אבל התוצאה יכולה לפעמים מאוד לעצבן. זה ממש לא אלבום מפיל, אבל זה גם לא אלבום רע. מה שבטוח זה שזה הדבר הכי טוב שהם עשו מזה שנים.
באד בריינז, "Build a Nation"
(Megaforce Records)