מי שמנסה להתחקות אחרי ההיסטוריה של פאב "הפרילנד" בתל אביב על ידי התקשורת, עלול לחשוב שהמקום צמח שלוב זרועות עם מועדון הרוקסן. הרי השמות שתמיד נזרקים לאוויר בהקשר שלו - חמי רודנר, מאור כהן וכו' - היו גיבורי אותו דור ואותו הפאב. אלא שהפרילנד חגג זה מכבר עשר שנים להיווסדו, כלומר שנתיים אחרי הניסיון להתנקש ברוק הישראלי, יחד עם רצח רבין. הפאב מרחוב אלנבי שימש אז מקום מפגש לרוב אמני הרוק מהאזור, עד שהלך וקיבע את עצמו כמיני מקדש שלהם.
מיתולוגיות בשמו הלכו והתנפחו, עד כי כל מוזיקאי שהגיע לשם יצא כשרחש של "הדבר הגדול הבא בגיטרות" מתלווה לאוזניו. היום, כמו מצבו של אותו דור מפורסם, גם מצב הפרילנד שונה לגמרי: "אני זוכרת את הגרסא הקודמת של הפרילנד, ברחוב נג'ארה", מספרת הזמרת ובעלת הפאב 'קוזה נוסטרה', חן קליין, שהייתה ברמנית במקום. "זה היה אחרת שם. הייתה אווירה יותר אינטימית וכל החברים היו אז ילדים, לפני שהם התחתנו ועשו ילדים בעצמם. היום יש כאן דור חדש, הדור הישן מרגיש שלא חייבים לצאת ולדפוק את הראש כל הלילה, כי כמה אפשר לצאת לבר?!".
"בהתחלה", מספר המוזיקאי אורן לוטנברג, "הפרילנד היה מקום בשביל לברוח מכל החבר'ה. הלכנו לשם, והייתה שם מוזיקה טובה, אז הבאנו את החברים שלנו קצת, שנמאס להם ממקום אחר באותו זמן. ממש לא רצינו להיות מאלו ש'הולכים למקום של הרוקרים', סתם רצינו לשתות. מהר מאוד זה נהיה המוני, והרבה חברים שלי כבר נשואים עם ילדים. גם לי הייתה את התקופה של ללכת לשתות כל לילה, אבל אי אפשר, זה פשוט נהיה משעמם".
היכן שכולם מכירים את השם שלך
"הפרילנד איבד מקסמו עבור הדור הקלאסי שלו", אומר הזמר יובל גורביץ', "כי אנשים התחתנו, הביאו ילדים לעולם. הדור החדש שיושב שם, כל היוסלס איי.די וכאלו, יש להם דינמיקה אחרת לגמרי, של פאנק, של רוק יותר כבד, של מוזיקה באנגלית. כשהם היו ילדים, רן שקולניק (נגן גיטרה של אמנים רבים. ש"א), שהיה תושב הפרילנד, היה מתקן להם גיטרות. היום יש לו כבר שני ילדים. היום גם פגשתי את דן תורן, חמד של בחור, והוא פשוט אומר לי: "גורביץ', אני נוסע עם מכונית פרטית להופעות ולא תראה אותי אחרי זה בחוץ. אני קם עם הילדים בבוקר והולך לישון בתשע. כולם התחתנו והתגרשו, ליובל בנאי יש אפילו ילד עם להקה משלו. כולם התבגרו ועברו לדינאמיקה אחרת. אני זה תופעה שם".
גורביץ' הוא אכן תופעה, אבל בפרילנד של היום, הוא מבוגר הרבה יותר מתושבי המקום. כיוון שעם הצלחתו הרבה של המקום, והפיכתו לאותו "מקום מפגש של הרוק הישראלי", התחיל גם להגיע קהל שרק רצה לשזוף עיניים בחמי רודנר מוריד צ'ייסר. וכמו העניין בחמי רודנר, כך גם אבד לו העניין בפרילנד: גורביץ' מכיר את התופעה, אבל מצמצם בעוצמת השפעתה על עזיבת הפרילנד: "אני לא חושב שלקחו לנו את המקום", הוא אומר. "אבל דווקא הפרילנד הישן היה מקום אחר, כי סרגיי ("בעל המקום המיתולוגי. ש"א), שמר על המקום ועל הידוענים יותר, כי הוא ידע שזה מקום מפלט בשבילנו. אבל בכל זאת זה בר פתוח, ובתל אביב, אז התחילו להגיע. זה קורה בכל מקום - פעם היה הגלולה, ואז הפרילנד הישן ואז הפרילנד החדש והיום זה קורה לקוזה נוסטרה. ובכל זאת, הנטישה של הפרילנד לא הייתה בגלל הילדים שבאו. טוב, אולי קצת בגלל הילדים שבאו".
"יש פה פשוט דור חדש, של חבר'ה צעירים שממשיכים את הדרך, שהם יותר פאנק רוק ודגש קצת יותר אלטרנטיבי", טוענת קליין לעומתו. "וזה לא שאף אחד נעלם. פשוט אנשים מתבגרים". "אחרי שהפרילנד עבר מקום", מספר לוטנברג, "זה נהיה גדול פתאום, והפסיקו את ההופעות כי זה לא היה כלכלי, וכל מי שעבד שם, רק שותה וזהו. היום זה כבר לא 'המקום' שלי, כי החבר'ה שמה הרבה יותר צעירים, כבר לא בגילאים שמתאימים. למרות שהוא עדיין מקום חזק וטוב ואפילו חשוב, הוא כבר לא שכונתי כמו שהוא היה פעם. כשיש לידך הרבה ילדים, אתה מתחיל להרגיש כמו איזה אשמאי".
"מה שקרה לפרילנד, זה בעצם מה שקרה לרוק'נ'רול", מסכם גורביץ': "פעם היה וויכוח האם ג'אז ייכנס לקלאסיקה או לא, והיום אי אפשר להתחיל בלי זה. ואז זה קרה לרוק'נ'רול. זוהי לא התברגנות. להתברגן זה להפוך מקורט קוביין לדץ ודצה תמורת כסף ומשאבים חומריים. גם כשפגשתי באוסטרליה את מייק פאטון והחבר'ה של סאונדגארדן, כולם כבר היו בדרך לזה. זו הדינמיקה של החיים, וזו הדינמיקה של תל אביב".
אלכוהול זול, בחורות יפות
בשבוע שעבר, ליום אחד, התקבצו רוב תושביו הקלאסיים של המקום לערב מיוחד של הופעות במקום. גם קליין וגם גורביץ' ("אני קיצרתי בשני שירים, שלא כמו להקות אחרות כדי לתת גם לאחרים להופיע") הופיעו שם, ומעידים על מיני נוסטלגיה פלמ"חניקית: "זה היה נחמד", אומר גורביץ'. "כולם הגיעו, והיה הרבה הווי, לכולם היה מקום. למרות שאנחנו מתראים בכל מיני מקומות אחרים, וגם בפרילנד לפעמים, יש אנשים שאתה כמעט לא רואה, כמו החבר'ה מכנסיית השכל, למשל".
"היה כיף לאללה", ,מספרת קליין מצידה. "היה ממש נחמד לפגוש את כולם, ביחד. אנחנו עדיין נפגשים מדי פעם, אבל לא כמו פעם".
ואת מתגעגעת לזה?
"לא יותר מדי. יש געגוע מסוים, אבל כל אחד מתקדם ועובר תהליכים עם עצמו. ועדיין, אין ולא יהיה כמו סרגיי".
ודווקא לוטנברג חורץ נגד ההוויה הפרילנדית המפורסמת, ובעצם מנתץ בקטן את המיתוס כולו: "אנשים באו לפרילנד כי שמעו שלשמה הרוקרים הולכים, והרי איפה שהרוקרים הולכים, יש רוק'נ'רול, אלכוהול זול ובחורות יפות. האמת שהאלכוהול לא היה זול בכלל, ורק פעם ב...הייתה נכנסת בחורה יפה וכולם היו קופצים עליה. גם הרוק'נ'רול לא היה משהו. דווקא היום הוא הרבה יותר מעולה מפעם".