שטויות לא קונים במכולת

יש איזו תפיסה בעולם הבידור, לפיה עדי אשכנזי, על רעמת תלתליה, היא האישה הכי מצחיקה בישראל. הפרגון חוצה הביקורות, גרם ל"מה זה השטויות האלה?!" להפוך לתוכנית הבאנקר של קשת, מעין מניית הרייטינג הבטוחה ביותר לעונת הקיץ. אז נכון, "רעמת תלתליה" היא אכן תופעה מצחיקה, אבל עדי אשכנזי הפכה להיות גדולה מדי בשביל להיות הקומיקאית הלוזרית שתפיל אותנו לקרשים. ואם נפרק אותה לגורמים, הבעיה העיקרית של עדי אשכנזי היא הניסיון שלה להיות גדולה, סטארית, אובר-מצחיקה. זה נובע אך ורק בשל תפיסתה את עצמה - כנושרת בית-צבי אומללה וחסרת ביטחון, אחת שחייבת לקבל אהבה – וכשכבר קיבלה אהבה, היא מתרגלת ורוצה קצת יותר.

קחו לדוגמה את הפרק הפותח את העונה החדשה של "מה זה". התסריט הביא את אשכנזי להתגייס שוב לצה"ל, 14 שנה אחרי הפעם הראשונה. לצד "סחתיין על האומץ" בשל עיסוק בחומרים שיצונזרו מן הסתם "באדיבות" זרועותיו השעירות של דובר צה"ל, מדובר בפיסת טראש מן הזן הנחות ביותר – גם בשל עיסוק יתר בטירוניות הלא רלוונטיות של בה"ד משהו; וגם כי הצבא ידוע כתופעה שמשאירה בפה טעם של פזצטא לצד ארומה של גז צחוק שמתפוצץ רק שנים אחרי השחרור עם החבר'ה הקרביים והמסטינג. אבל מה שחרב את הפרק דנן היו בדיחות הקיטבג, שמולידות בעיקר הומור של משתמטים (גג של ג'ובניקים); וגם, ואולי בעיקר, ההתעסקות האשכנזית בעצמה, במקום בצבא, וחבל.

יש באשכנזי אינטליגנציה, אינטונציה מצוינת, מודעות עצמית, הומור עצמי, מתיקות מסוימת – תכונות שאמורות להפוך אותה לקומיקאית טובה. אבל זה לא מספיק בשביל שזה יעבוד. הדרייב שמניע את אשכנזי צריך לבוא ממקום לוזרי, לא גדול מהחיים. כשהיא מתנהגת בפקאציות כלפי הטירוניות והמפקדות, היא מעוררת אנטגוניזם קשה מנשוא.

מוטב היה לאשכנזי, אילו הייתה מתאימה את עצמה לאופי של הטוסטוס התכול שלה בפרומו (המצוין) של קשת ליום חמישי. הטוסטוס קטן, בעיקר לנוכח הבולדוזר האימתני של מיקי רוזנטל, אבל לא רק שהוא קטן, ניכר בו שהוא מודע לגודלו הזעיר. רק כאשר אשכנזי תפנים שהיא חיננית יותר כלוזרית, כלומר אדם קטן בסיטואציה גדולה, ורק כשהיא תשכיל להוציא את עצמה לפעמים מהפוקוס או כסטארית של התוכנית – או אז היא תהיה הדבר הכי מצחיק בישראל.


"מה זה השטויות האלה?" עם עדי אשכנזי – עונה 3. ימי חמישי, 21:45, ערוץ 2